לא להסתכל על העבר- פרק 26

פרק 26-
-מנק' המבט של צ'ייס-
עבר יום, עבר יומיים, עבר שלושה ימים עברו חמישה ימים.
וסול לא קמה. אין חדש. אני יושב כאן כבר כמה ימים, אני לא מוכן לזוז מכאן,
לא התקלחתי, אני בקושי אוכל, רק בוכה, צועק, ולא מפסיק להיות עצוב.
קשה לי. קשה לי בלעדייה.
אני צריך אותה פה לידי,
אני צריך את הילדה שמעלה לי חיוך, פה לידי.
עדיין לא אמרתי לה כמה אני אוהב אותה, וכמה היא חשובה לי, וכמה אני שמח שהכרתי אותה.
ישבתי על הספסל, מצמיד את ברכיי לחזהי. דוחף את ראשי לתוך ברכיי, כך שלא יכלו לראות את פניי. התחלתי לבכות בשקט, דמעות שקטות, בכי שקט
קמתי, מנגב את דימעותיי במהירות, צועד לעבר הרופא, הוא היה נראה מבוגר, דיי זקן. הוא עמד ליד דלת חדרה של סול,
לבוש במין ג'קט לבן, עם תגית שכתוב בה את שמו.
"סליחה? אפשר לשאול משהו?" שאלתי בנימוס קל.
"כן נערי. מה תרצה?" ענה בחיוך רחב.
"אני רוצה לראות את סול.." ביקשתי ממנו, מרכין את ראשי לעבר הרצפה במהירות.
לא ראיתי אותה כבר כמה ימים.
וזה מחרפן אותי. התגעגעתי לחיבוק שלה, למגע שלה, לנשיקות שלה.
"כן. ברור שאתה יכול. רק עוד חצי שעה, כי היא בבדיקות." ענה הרופא.
"אוקיי, תודה רבה." הודתי לו.
"אין בעד מה." לקח את רגליו, ונכנס לחדרה של סול.
חזרתי לספסל, יושב ומחכה שהרופא יצא מהחדר וייתן לי רשות להיכנס לחדר של סול.
אחרי כמה דקות, הרופא יצא.
קמתי מהספסל, ובאתי לעברו.
"אתה יכול להיכנס." נתן לי רשות להיכנס.
"תודה רבה." אמרתי ונכנסתי באיטיות לחדר.
התקדמתי לאט לאט. עד שהגעתי למיטה שלה…
למיטה של היפה שלי.
התיישבתי לידה, מלטף את לחייה בעדינות וברכות.
"חיים שלי…" לחשתי לאוזניה.
אולי היא לא תענה, אבל אני בטוחה שהיא שומעת. לפחות קצת…
"אני אוהב אותך. את יודעת את זה?" המשכתי לדבר אלייה.
"את חשובה לי סולי. את צריכה לקום. את חייבת לקום." אמרתי עם דמעות בעיניים.
"צ'ייס? אתה יכול לבוא לכמה דקות בבקשה?" אמרה האחות, מעירה אותי מהבועה שהייתי נמצא בה.
"בוודאי." עניתי לה בחיוך צדדי.
יצאתי לבחוץ, מחכה לדברייה של הרופאה.
"אוקי, אז.. אתה רוצה לדעת מה קרה לסול?" שאלה האחות. מביטה בדפים שהיו נמצאים בידה.
"כן. לכי על זה." ביקשתי.
"טוב, אז סול נפגעה בראשה." אמרה. עוצרת לשנייה, ומביטה בי.
הייתי בשוק. קרה לה משהו? מה יהיה? היא תמות? היא תיחיה?
"תמשיכי!" זירזתי אותה.
"עקב הפגיעה בראש. היא איבדה את הזיכרון." המשיכה את דברייה.
"מה?! היא לא זוכרת כלום?!!" שאלתי, צורח בחוזקה.
"היא כן. היא לא זוכרת את כל מה שקרה בחודש חודשיים האחרונים." אמרה.
"מה שאומר, שהיא לא זוכרת אותי, או את תומס, ליבי, אנה, קמרון וכל השאר." אמרתי בשוק מוחלט.
"לצערי הרב כן…" אמרה מרכינה את ראשה לרצפה.
"ומה אפשר לעשות כדי שהזיכרון שלה יחזור?" שאלתי עם דמעות בעיניים.
"אין אפשרות אחרת, חוץ מלנסות להזכיר לה דברים, בעזרת חפצים, מילים, שיחות, או כל דבר אחר. שיוכל לעזור לה להיזכר…" ענתה לשאלתי בעצב.
"טוב, תודה." הלכתי ממנה במהירות, נכנס שוב לחדרה של סול.
"יפה שלי.. תנסי לזכור אותי. את חייבת. אני אוהב אותך אהובתי." אמרתי בקול רם.
"תיזכרי בי. בכל מה שעברנו. אני מתחנן סולי." לחשתי לה מתאבק בדמעות.
נשקתי לראשה ואמרתי: "תנסי לקום. תנסי לזכור אותנו. אנחנו אוהבים אותך."
יצאתי מהחדר, לא יכולתי יותר, נפלתי על ברכיי ובכיתי.
היא לא זוכרת אותי. היא לא זוכרת אותנו.
מה אני אעשה בלעדייה?
אני חייב להזכיר לה את הכל. את כולנו. אני אעשה הכל, כדי שהיא תיזכר, אני לא מוותר.
אני אצליח להזכיר לה.
הכל תלוי בכוח הרצון.