לא להסתכל על העבר- פרק 25

פרק 25-

-מנק' המבט של ליבי-
הייתי בבית הספר, הייס לפני שעה הוריד אותי בבית הספר. אני כבר בשיעור השני.
עכשיו יש שיעור מדעים, אני דיי טובה בשיעור הזה.
"היי תלמידים." אמרה המורה בזמן שעברה בין כל השולחנות, כדי להגיע לשולחן שלה. היא הגיעה לשולחן הארוך שלה, הניחה את התיק הגדול והשחור על הכיסא האדום. והתיישבה.
"היי המורה." אמרנו כל התלמידים, כמו מקהלה.
"אני מקווה שנהנתם בסופ"ש." היא אמרה בחיוך גדול. אתמול היה יום שבת, שזה אומר חופש. אני אוהבת ממש את המורה הזאת, היא תמיד שואלת לשלומנו, לא נותנת הרבה שיעורי בית, עושה שיעורים כייפים, נותנת לנו שיעורים חופשיים.
אפשר להגיד שהיא המורה הכי הכי הכי טובה ואהובה בבית הספר.
"היה כיף." עניתי בציחקוק.
"לילי. עשית שיעורים?" אמרה חברה שלי, לוחשת לי, ודופקת את מרפקה לבטני כדי שאני אתייחס אליה.
"האמ.. לא." אמרתי בהיסוס, אני לא רוצה שהמורה תכעס עליי. זאת כבר פעם שנייה שאני לא מכינה שיעורים.
הרמתי את אצבעי למעלה, כי רציתי להגיד משהו.
"כן ליבי." אמרה לי המורה, ונתנה לי רשות דיבור.
"לא עשיתי שיעורים." אמרתי בלחש. "אני מצטערת. זה לא ייקרה שוב." הוספתי.
"נסיכה שלי. זה בסדר, אבל תקפידי להכין את השיעורים. אוקיי?" שאלה בחיוך.
"אוקיי." אמרתי בחיוך. היא מורה כל כך טובה.
"בואו נתחיל בשיעור." אמרה, קמה ממקומה ופותחת את הספר הירוק של מדעים. "תפתחו בעמוד 58." הוסיפה בחיוך. כותבת את מספר העמוד על הלוח.
פתחתי את הספר בזריזות, בעמוד הדרוש.
היא הקריאה כמה קטעים מתוך העמוד, אבל היא נאלצה להפסיק כאשר דפיקה נשמעה על דלת הכיתה. היא ניגשה לעבר הדלת, ופתחה אותה. היה שם בחור, הוא היה מוכר לי. אבל לא ראיתי את פרצופו. כי ההמורה הסתירה אותו.
היא דיברה איתו במשך כמה דקות ספורות, הינהנה בראשה לגבי משהו שהוא אמר. הסתובבה לעברנו. ואמרה: "ליבי?"
"כן המורה?" שאלתי מסוקרנת.
"יש כאן מישהו שמחפש אותך בדחיפות." אמרה בזריזות.
"אפשר לצאת?" ביקשתי רשות, והיא הנהנה.
יצאתי מהכיתה, וראיתי את תומס.
(אתן יכולות לשמוע על חלש)

"תומס." אמרתי. "מה קרה?" נבהלתי.
"סול בבית חולים. בואי מהר." אמר כשדמעות נופלות מלחייו.
"מה?!" שאלתי בשוק.
"כן.." אמר בלחש.
"בוא מהר." אמרתי, מושכת בידו. משאירה את כל הדברים בכיתה. לא מודיעה למורה שיצאתי. הייתי חייבת לראות את סול. אני מפחדת שקרה לה משהו.. אוף..
נכנסו למכונית, חגרתי את עצמי. והוא נסע במהירות לעבר הבית חולים המקומי.
הגענו בזריזות, הלכנו לעבר המעלית. לחצתי קומה 4. והגענו תוך כמה שניות לקומה ארבע. חיפשתי בין כל החדרים, את חדר 227.
הייתי בהיסטריה.
"מצאתי!" אמרתי לתומס.
"בוא." הוספתי, וצעדתי לעבר הספסלים.. איפה שכולם יושבים.
ראיתי את כולם, דומעים, יושבים, מחזיקים את ראשם, מקווים לתקווה.
"סול!" צרחתי לאוויר. דמעות זולגות מעיניי.
"אני צריכה אותך. אל תלכי לי!" המשכתי לצרוח, כשאני בוכה.
"בבקשה! אל תעזבי אותי! כמו שאמא ואבא עשו!" הוספתי בבכי מר.
"יפה שלי.." אמר צ'ייס. מחבק אותי חזק. ולא עוזב. הבטתי בעינייו וראיתי שהם נפוחות ואדומות, מרוב בכי.
"צ'ייס. אני רוצה אותה! אני צריכה שהיא תבוא! אני לא רוצה שהיא תלך! תעשה שהיא תחזור." לחשתי מנסה להאמין שזה רק חלום..
"בבקשה, תגידו לי שזה רק חלום." התחננתי.
"נסיכה שלי. בואי." אמר צ'ייס. והושיב אותי על בירכיו. גופי הקטן, היה דקיק. לעומת גופו הגדול והחזק. הנחתי את ראשי על חזהו הקשה, ונתנתי לעצמי לפרוץ בבכי, ולהרטיב את כל חולצתו של צ'ייס.
הוא גם בכה, ראיתי שהוא נשבר, הוא אוהב אותה בכל ליבו. הוא צריך אותה, הוא מאוהב בה.. האהבה שלו אלייה כל כך חזקה..