לא להסתכל על העבר- פרק 24

פרק 23-

-מנק' המבט של סול-
פקחתי את עיניי באיטיות רבה, הסתכלתי מסביב, וקלטתי שאני עדיין ברחוב.
מוטלת על הרצפה. הייתי כל כך חלשה. גופי כאב נורא, כאילו הכו אותי במשך מאה פעם.
באופק, ראיתי דמות מתקרבת אליי. לא הבנתי מי זה.
"סולי שלי.. הרבה זמן לא ראיתי אותך." אמר והתכופף לעברי, כדי להיות בגובה עיניי.
"מי אתה?" אמרתי חלשה, בקושי יכולתי לזוז.
"כפרה שלי…" מילמל. מלטף את שערי ברכות, המגע שלו.. היה כל כך מוכר. כאילו אני מכריה אותו שנים.
"אתה.. המגע שלך כל כך מוכר לי." לחשתי, כשהדמעות מאיימות להתפרץ החוצה.
"נסיכה יפה שלי.." ליטף לי את הלחי. הוא יותר מבוגר ממני. אני בקושי רואה את הפנים שלו, אבל הוא נשמע כמו מישהו בן שלושים שנים לחייו.
"תגיד לי מי אתה, אני צריכה לדעת מי אתה." התחננתי.
"אני מצטער סול. אני לא יכול. רק שתדעי שאני אוהב אותך יפה שלי." אמר. וברח לעבר מכוניתו, מותיר אותי שוכבת על הכביש. לבד, כשראשי עוד שנייה מתפוצץ.
קמתי לאט לאט. מתיישבת, מחזיקה בעמוד שנמצא ליידי. הולכת באיטיות, בקושי רואה מה הולך מסביב. רציתי לחצות את הכביש, התהלכתי לכיוון הכביש, לא היססתי וישר צעדתי לעבר המדרכה שנמצא ממולי. לא הסתכלתי ימינה ושמאלה כמו בכל פעם.
היו לי עוד כמה צעדים כדי להגיע לצד השני. הייתי בחצי של הכביש.
ובדיוק בשנייה הזאת, הרגשתי את עצמי עפה באוויר, כשכל גופי כואב.
הסתכלתי מסביב והדבר היחיד שראיתי זה דם. כל כך הרבה דם.
לא יכולתי להסתכל יותר, ניסיתי להשאיר את עיניי פקוחות. ניסיתי בכל כוחי, אך לא הצלחתי. עיניי נעצמו. וראיתי שחור. כתמים שחורים שזזים כמו חרקים.
"סול! תתעוררי בבקשה!" שמעתי קולות רקע מסביבי.
"סולי.. נסיכה יפה שלי." שמעתי עוד קולות.
"נא להתפנות מהאזור." ביקשו אנשים בצעקות.
הרגשתי שמרימים אותי כמו נסיכה, הניחו אותי על האנלוקה. ומפה כבר לא הרגשתי כלום. לא יכולתי לשמוע, לא יכולתי לראות, ולא יכולתי להרגיש.
~
-מנק' המבט של הייס-
שבתי על הספה, מוכן לעבודה. שתיתי את קפה הבוקר שלי.
שנייה אחרי זה נשמע צלצול האייפון שלי. זה היה מספר לא מוכר.
עניתי לשיחה.
"היי. זה הייס ניימן?" שאל האיש שהתקשר אליי.
"כן. מה אתה צריך?" שאלתי מסוקרן.
"סול ג'ונסון? נמצאה מוטלת על הרצפה. כולה דם. דרסו אותה. אתה מתבקש לבוא לבית חולים הקרוב. ברחוב הסמוך, אנחנו נמצאים שם." אמר.
הייתי משותק. סול? פאקינג סול שלי? אחותי??
"אני.. אני בא בשיא המהירות." אמרתי. מנתק במהירות את השיחה.
לוקח בידי את האייפון, סוגר את הדלת, ורץ במהירות לעבר הבית חולים הקרוב.
הגעתי, רצתי לעבר הקבלה.
"היי. אני צריך עזרה." אמרתי מתנשף במהירות.
"במה אוכל לעזור?" אמרה מחייכת.
"איפה החדר של סול ג'ונסון?" שאלתי.
"מי אתה בשבילה?" אמרה באיטיות, סעמק! שתיתן לי כבר ללכת לסול!
"אח שלה." אמרתי.
"אתה נשבע?" אמרה. היא רוצה בכוונה לעכב אותו!
"כוסאמק. כן! אני אח שלה אוקיי? נודר לך." אמרתי צורח.
"אדוני תירגע." אמרה.
"מה. החדר. שלה.?" אמרתי עוצר בין כל מילה.
"חדר 227." אמרה מחפשת בדפים.
"תודה." אמרתי בחיוך מזויף לגמרי.
רצתי במהירות למעלית, הזמנתי אותה. לקח לה שעה להגיע, וויתרתי. רצתי למדרגות והתחלתי לעלות לעבר החדר של סול. אחרי כמה דקות הגעתי לחדר. היה שם ספסלים. אז התיישבתי שם. נזכרתי בצ'ייס. ובכל החברים של סול. אני חייב לעדכן אותם.
"בוא מהר. סול בבית חולים." הקלדתי ושלחתי לו.
"חברים. סול בבית חולים. אתם מוזמנים לבוא." הקלדתי ושלחתי בקבוצה של כולם. מסתבר שגם הוסיפו אותי לקבוצה.
אחרי כמה דקות כולם שלחו הודעות בסגנון כזה: "מה??!?!? אנחנו בדרך."
ישבתי על הספסלים ליד החדר שלה. מחכה שהרופא ייצא מהחדר. ויגיד לנו בשורה..