לא להסתכל על העבר- פרק 21

פרק 21-

-מנק' המבט של סול-
פתחתי את דלת הכיתה, וראיתי את המורה עומדת ליד הלוח.
״כן, מי את?״ המורה שאלה והביטה בי בכיווץ גבות.
״סול,״ מלמלתי ולא דייקתי בשם משפחתי. מי אמר שיש לי אחד כזה? היא בדקה ברשימת התלמידים, וההבנה בראשה.
״כן סול, למה את מאחרת ביום הראשון?״ המורה שאלה. או, פה את טועה. זה לא שאני מאחרת זו את שהקדמת.
״הייתי במקום רחוק ולקח לי זמן להגיע,״ תירצתי עם חיוך מתנצל.
״בגלל שזה היום הראשון, אני מוותרת לך. תכנסי ותתיישבי.״ המורה אמרה וסימנה לי בראשה עם חיוך קטנטן להכנס. חייכתי גם אני ונכנסתי לכיתה והתיישבתי ליד שי. כי מישהו כבר תפס את מקומו ליד אנה. המורה התחילה ללמד את החומר, בזמן שאני ושי מתלחששות.
״אזהרה שנייה,״ המורה קראה והסתובבה אלינו.
״אזהרה שלישית אתן בחוץ.״ הנהנתי בראשי בזמן ששי מגלגלת את עינייה. המורה הסתובבה, ואני ושי צחקנו בשקט.
״זהו, צאו. אני לא מוכנה לפטפטת הזו.״ המורה הפצירה בנו וסימנה בראשה לצאת. קמתי ממקומי, שמתי את התיק על כתפי ויצאתי עם שי מחוץ לכיתה.
״והצלחנו,״ שי אמרה ונתנה לי דחיפה קלה בכתף.
״לאיפה אתן חושבות שאתן הולכות בלעדי,״ שמענו קריאה מאחורינו. הסתובבנו בבהלה וראינו את אנסטסיה עם חיוך דבוק לפרצוף.
״אנה,״ קראתי בקול וחיבקתי אותה. ואותו דבר גם שי. והתחלנו לפסוע למחוץ למבנה בית ספר לכיוון המחששה.
״תגידי קמי מעשן?״ שאלתי וכיווצתי את גבותי.
״נופ,״ אנה ענתה והביטה בי. ״הוא שם בגלל צ׳ייס ותומס.״ הגענו למחששה, ונכנסנו. נשקתי ללחיו של צייס והתיישבתי על ברכיו.
״את לא אמורה להיות בכיתה?״ הוא שאל וסובבתי את פרצופי לעברו.
״אה ככה?״ שאלתי ההעלבה. ״בלי נשיקה, בלי שלום, בלי כלום? סבבה.״ קמתי מימנו והתיישבתי על הרצפה קרוב לקיר. שיחקתי אותה נעלבת.
״בואי הנה,״ צייס צחקק והתכופף לעברי ונישק את שפתי. חייכתי חיוך קטנטן וגיחכתי. קלטתי את מבטו של תומס עלינו והשפלתי את מבטי. אני מרגישה לא נעים עם המצב שלנו. הוא פאקינג הודה בפני שהוא אוהב אותי ואני לא מתייחסת לזה.
יש לי חבר, וזה פשוט הורס לי את החיים לדעת שיש סיכוי ענק שהחברות של צייס ותומס יגמר. ועוד בגללי. אוח אני שונאת פשוט שונאת קטעים כאלה. הרמתי את ראשי, הבטתי בתומס בחיוך קטנטן ומצטער. הוא הנהן בראשו שהכל בסדר, והוציא עוד סיגריה מקופסת הסיגריות שלו. אני שונאת שמעשנים. זה הורס את הבריאות. אבל מה לעשות? אנשים מתמכרים לזה כמו למים שאני מתמכרת למים בקלות כמו שאלכוהוליסט מתמכר לאלכוהול. חייכתי לעבר צייס, ונישקתי את שפתיו שוב.

-מנק׳ המבוא של הייס-
הבטתי בשעון התקרה בחשש . מתי הן יבואו, מתי. אני בלחץ מיזה שהם ידעו שאני אחיהן.
מה הן יעשו? ישמחו? יהיו עצובות? יברחו? כל אפשרות שלילית קפצה לראשי. המחשבה לא עברה, והמשכתי להביט בשעון בלחץ. המכתב שקיבלתי מהרופא היה בידי, וקראתי אותו שוב ושוב. זה לא אמיתי. זה פאקינג לא אמיתי. אני ליבי וסול? אחים? אני בשוק. השניות עברו, וכך גם הדקות שהתחלפו לשעות. השעה הייתה כבר שתיים ורבע. עוד רבע שעה הן אמורות להיות פה. רק עוד רבע שעה. רגלי רעדה מהלחץ, ולגמרי מכוס המים שהיה בידי. הייתי חייב ללכת לשירותים, לשתפו את הפנים ולהרגע. הלכתי לשירותים, ופתחתי את ברז המים, מניח את שני ידי תחתיו ושוטף את פני. לקחתי מגבת צהובה ולבנה וניגבתי את פני. חזרתי לסלון, וקלטתי את סול מחזיקה את המכתב בידה. ודמעות זולגות מעינייה.
~
-מנק' המבט של סול-
ישבתי קצת עם צייס וכולם. היה ממש ממש כיף, הם חברים כל כך טובים שלי…
"קיי, אהובים שלי. אני הולכת הביתה נדבר אחר כך." אמרתי בחיוך גדול והתקרבתי לצייס כדי לחבק אותו.
"חיים." מילמלתי בצרידות קלה, נושכת בקטנה את תנוך אוזנו.
"אהבה שלי." מילמל בקול הצרוד שלו, שאני כל כך אוהבת. הקול שגורם לי כל פעם מחדש לצמרמורת ענקית.
"ביי אהובי." אמרתי הולכת לעבר אנה.
"ביי יפה שלי." ציחקקתי נושקת ללחיה.
"ביי אהובתיי." צחקה בצחוק הממכר שלה.
צעדתי לעבר קמרון.
"ביי קמי." חייכתי לעברו.
"ביי יפה שלי." נשק לקודקוד ראשי.
והתקדמתי לעבר האדם האחרון, תומס.
"ביי תומי." עזרתי אומץ, והלכתי אליו
"ביי נסיכה שלי." חיבק אותי חזק.
"נתראה מחר, ביי כולם." נופפתי להם. הלכתי לעבר הבית, ליבי עדיין לא סיימה את בית הספר. נכנסתי לבית, אך לא ראיתי את הייס. הסתובבתי בבית וראיתי משהו בצבע לבן, זאת הייתה מעטפה כל כך הסתקרנתי, הסתכלתי מסביב, לראות שאף אחד לא עובר או בא. ו…פתחתי את המעטפה.
"תוצאות של הבדיקה." התחלתי לקרוא. "יצא חיובי, הייס אחיהן של סול וליבי." המשכתי לקרוא. הייתי כל כך בשוק. עמדתי משותקת, כשליבי פועם בחוזקה.
"למה לא סיפרת לי?!" צרחתי בחוזקה על הייס, מתייפחת ומכה את חזהו במשך כמה שניות. עד שנשברתי, התפרקתי, בתוך חזהו של הייס.
"את אחותי.." מילמל וליטף את שערי.
"אני.." ניסיתי למצוא את המילים הנכונות, אך לא מצאתי אותן.
"ש…" אמר הייס, ונשק לקודקוד ראשי, וחיבק אותי בעדינות.
המשכתי לבכות בקול חלש, אני עדיין לא מאמינה שאנחנו פאקינג אחים! ואף אחד לא אמר לי!!