לא להסתכל על העבר-פרק משותף עם LOVE:) חלק ב’

פרק 10-
-מנק המבט של תומס-
אני לא מאמין שראיתי אותה, את החברה הכי טובה שלי.
"שי?" שאלתי בשוק מוחלט.
"תומס!" צעקה בהתרגשות וקפצה עלי בחיבוק.
כל כך התגעגעתי אליה ליטפתי את שיערה. היא חברה שלי מהשכונה, כשהייתי בפנימייה הייתי יוצא לרחובות ובמקרה הייתי פוגש אותה, התחברנו והיינו החברים הכי טובים.
שנים שלא ראיתי אותה והנה אני רואה אותה. היא כל כך גדלה. אני זוכר שהיינו משחקים כדורגל בשכונה עם כל החברים, אח.. איזה זיכרונות ממש נוסטלגיה.
"מה את עושה פה קופיפה?" שאלתי בציחקוק קל.
"מה אני עושה כאן? מה אתה עושה כאן?" שאלה בתדהמה, עדיין לא מאמינה שניפגשנו, אחרי שנים שלמות.
"אני פה בטיול עם הפנימייה שלי, של איזה אחד בשם הייס ניימן." עניתי.
"וואלה? גם אני." אמרה.
~
"אני חייב שכולם יכירו אותך." אמרתי בהתלהבות.
"בואי לפגוש את כל החברים שלי." המשכתי בחיוך.
"יאללה בכיף." ציחקקה.
לקחתי אותה לעבר כל החברים שלי מהפנימייה והכרתי לה אחד אחד את כולם.
"אוקיי אז זה צייס, אנה וקמרון כן אנחנו ממש קצת." אמרתי לשי, מצביע על כולם.
"היי כולם." אמרה בציחקוק.
"היי." צעקו כולם בחיוך.
~

-נקודת מבט סול-
הייס לקח אותנו לטיול בחיק בטבע, אני אוהבת את הטבע, את הפרחים את הדשא. הכל. הגענו וראיתי שני קבוצות של תלמידים. אחת של פנימייה ואחת של בית מחסה. עברתי קודם לפנימייה, וראיתי את תומס. ואת צייס. את השאר אני לא מכירה.
"היי." חייכתי לכולם.
"היי סולי." אמר צייס.
"היי סול." אמר תומס בחיוך, חייכתי לכולם.
"אמ.. מישהו רוצה לעשות לי הכירות?" שאלתי בציחקוק.
"אוקיי, אז זאת אנה, קמרון וזאת שי היא מהבית מחסה." הסביר לי תומס חייכתי לכולם.
ליבי התחבאה מאחורי והתביישה.
"ליבי נסיכה שלי." קרא צייס לליבי. היא רצה לעברו וחיבקה אותו חזק.
היא אוהבת אותו מאוד…
"תומס אתה בא להכיר לי את כולם בבית מחסה? שי בואי גם." אמרתי לתומס ושי.
הלכנו לעבר כל התלמידים בבית מחסה. הם היו הרבה תלמידים יותר מהפנימייה.
"טוב, אז זה מוראל, שקד, רומי, יהלי, ודולב." הסביר לי תומס והצביע על כול אחד מהם.
"היי לכולם, נעים לי להכיר אתכם." אמרתי בחיוך וחיבקתי כל אחד מהם.
לאט לאט ירד הערב, הייס ארגן מדורה משותפת שכולם יבואו, כולם הגיעו הכנו מרשמלו ותפוחי אדמה.
ישבנו סביב המדורה. צ'ייס לקח את הגיטרה שלו והתחיל לנגן לנו שירים אקראיים,
כולנו התחלנו לשיר צחקנו, שמחנו ובעיקר נהנו. שקד, התחיל לספר לנו כל מיני סיפורים מפחידים ולהפחיד את כולם. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן. הוא התחיל לעשות כל מיני פרצופים מוזרים.

-נקודת מבט סול-
לא חשבתי שאני אתחבר ככה לילדה, שי היא מדהימה. אני מרגישה שאני מכירה אותה שנים. היא עברה מה שאני עברתי, ובגלל זה אני מרגישה כל כך מחוברת עליה. היא גם גנבה, גם אימא שלה נפטרה.. בערך מה שאני עברתי.
"חיים שלי חסר לך שאת לא באה לבקר אותי כשהטיול נגמר." צעקתי לשי וצחקקתי.
"בטח אהובתי, אני אדבר עם המנהל ובטוח הוא יסכים לי לבוא להייס." ענתה בחיוך ענק.
"אני כל כך שמחה שהכרתי אותך תאומי." אמרתי בחיוך.
"אין כמוך אהובתי!" צעקה וחיבקה אותי חיבוק ענק וחונק ציחקקתי.
"שי את חונקת אותי, אין אוויר." אמרתי לה והתפוצצתי מצחוק היא שיחררה. והסתובבתי לאחור ראיתי שיש שם ספריי קצפת. עלה לי חיוך רשע, ציחקקתי.
"תאומי, תראי הנה ספריי קצפת ושם יש עוד אחת. תיקחי אותו ובואי נרסס על כולם." אמרתי ואני והיא התפוצצנו מצחוק. היא לקחה את הספריי השני. יצאנו לרסס על כולם, ופשוט השפרצנו על כולם הם לא הבינו מאיפה זה בא להם, ואני ושי רצנו משם כשאנחנו מתפוצצות מצחוק. אני והיא? זה משהו מיוחד. הייתי איתה באוהל, נכנסו לישון ונרדמנו תוך שניות ספורות.

-נקודת מבט מוראל-
הייס ארגן מדורה משותפת לנו ולילדי הפנימייה, האמת שהם אחלה ילדים.
הערב עבר עם המון כיף וצחוקים. התחברתי לכולם אבל בעיקר לצ'ייס, תומס וסול הם מצחיקים בטירוף.
"אז אולי תבואו אלינו לפנימייה נעשה משחק מתישהו." הציע תומס.
"וואלה מתאים אחי." אמרתי.
פתאום הרגשתי משהו משפריץ עליי מה שגרם לי לקום ממקומי וכך עשו גם השאר.
זה היה קצף לבן.
הסטתי את מבטי לשאר הבנים שגם היו מלאים בקצף. העברתי את אצבעי על הקצף הלבן והכנסתי לפי.
"קצפת…" מלמלתי.
ואז נשמעו קולות צחוק. מוכר לי הטריק הזה.
"שי!" צעקתי.
"שתי הממזריות האלה שי וסול עשו לנו בית ספר." מלמלתי כשהבטתי בשי וסול רצות.
"אבל אתה כבר רגיל לזה." אמר שקד בגיחוך.
"רוצים לנקום בהן? כי יש לי רעיון ענק." אמרתי.
"אנחנו מקשיבים." הם אמרו.
"אז הרעיון הוא כזה…" התחלתי להסביר להם את הרעיון.

-נקודת מבט סול-
התעוררנו, צעדנו לשטוף פנים. ומה אנחנו קולטות? שכל הפנים שלנו צבועות בצבע. שלוש, שתיים אחת.
"מה זה?!?!" צרחנו שתינו בחוזקה. ניקינו את כל הצבע היטב ויצאנו לעבר כולם.
"אמ.. לא עשינו כלום." אמרו בלחש מוראל, שקד, צ'ייס ותומס.
"אתם הולכים לאכול אותה ובגדול!!" אני ושי צעקנו. כולם צחקו עלינו ובסופו של דבר גם אנחנו נקרענו מצחוק.
אוף, כל כך כיף כאן ביחד עם כולם הם פשוט מדהימים אני אתגעגע לכולם….
עברו כמה שעות שנהנו וצחקנו. התחלנו לארוז את כל הדברים אני אתגעגע לשי, למוראל, לתומס, לצ'ייס, לאנה, לקמרון, לשקד, לרומי, לדולב ויהלי. לכולם… גם התחברתי לאנה,
כאילו אני שי ואנה כמו חבורה כזאת. אין סיכוי שאני לא שומרת איתן על קשר, הם נהפכו להיות החברות הכי טובות שלי.
"יפות שלי, בואו שנייה." קראתי לשי ואנה.
"מה תאומי?" שאלו שתיהן.
"רק רציתי להגיד ביי, ותתקשרו מתי שבא לכם. מובן?" שאלתי בהתעצבנות מזויפת.
הם הנהנו, חיבקתי אותם חזק חזק והן הלכו להיפרד מכולם. הלכתי להיפרד ממוראל.
"היי מורי." אמרתי לו.
"היי יפה שלי." ענה.
"אני אתגעגע אליך, תבוא לבקר ותתקשר מתי שבא לך." אמרתי וחיבקתי אותו הוא הנהן, נשק לראשי והלך.
הלכתי לצ'ייס. הוא עמד ליד האוטו ודיבר עם הנהג.
"צ'ייס?" שאלתי.
"כן סולי?" אמר לי בחיוך ענק.
"באתי להיפרד." אמרתי בעצב וחיבקתי אותו חזק.
"תבוא לבקר." אמרתי ונשקתי ללחי שלו.
"בטח, אני אבוא גם עם כולם לצריף, אל תדאגי נשמור על קשר." אמר בחיוך גדול.
נפרדתי מכולם בפעם האחרונה, עליתי למונית ונופפתי לכולם, דמעות קטנות ומלוחות זלגו מעיניי. ניגבתי אותם במהירות לפני שמישהו ישים לב, בזווית מבט שלי התחלתי לראות את הרחוב הרגיל והשומם, שאף אחד לא עובר בו, את שלושת הימים האלה אני בחיים לא ישכח, את החברים המדהימים שהכרתי, אני לא אשכח שום דבר, אני אשמור איתם על קשר זה בטוח.
~
-נקודת מבט מוראל-
מי היה מאמין שזהו זה, נגמרו להם שלושה ימים, שלושה ימים מדהימים.
והנה הגיע הרגע שצריך להיפרד, התחלתי להיפרד מכולם.
"תזכור שהבטחת לי משחק." אמר צ'ייס.
"זוכר." אמרתי וחייכתי.
"בוא הנה." אמרתי והתחבקנו חיבוק של גברים.
"מורי?" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את סול.
"מה יפה שלי?" שאלתי.
"באתי להיפרד." היא אמרה בעצב.
"תתקשר מתי שתרצה ותבוא לבקר." היא אמרה והתחבקנו.
"תשמרי על עצמך נסיכה שלי." אמרתי ונשקתי לקודקוד ראשה.
ואז נפרדתי מתומס, באמת שהוא אחלה גבר.
"אל תשכח לבוא עם שקד אלינו לפנימייה, הבטחתם לנו משחק, ותביא גם את שי." אמר תומס.
"אל תדאג." אמרתי וחייכתי אליו.
"תשמור עליה בשבילי." אמר תומס והפנה את ראשו לכיוון של שי.
הבטתי בשי, היא עמדה ודיברה עם סול ואנה, היא צחקה רק מלראות אותה מחייכת אני מחייך.
"הגיע הזמן שתעשה משהו עם שאתה מרגיש אליה, אתה לא חושב?" שאל תומס.
"תראה זה לא…" התחלתי לומר.
"זוכר מה אמרתי לך ולשי בפעם הראשונה שנפגשנו, אתם עוד תהיו ביחד, מילה של תומס!" הוא אמר.
"בוא הנה." אמרתי והתחבקנו חיבוק של גברים.
כולנו התחלנו לעלות למיניבוסים, אני חוזר הביתה שמח אך עייף, עם הרבה חומר למחשבה.

נקודת מבט שי
אני לא מאמינה שזה נגמר, אני לא מאמינה שעברו להם שלושה ימים, אלה היום השלושה ימים הכי כיפיים, מצחיקים ומעייפים שהיו לי.
הכרתי ילדים מדהימים שאני בטוחה שנמשיך לשמור על קשר גם אחרי הטיול.
כולם סיימו לארוז והבנים העמיסו את התיקים על התא מטען.
"תומי?" קראתי לתומס.
"מה חיים שלי?" הוא שאל.
"באתי להיפרד." אמרתי בעצב.
"דיר באלק את מנתקת קשר, שמעת אותי?" אמר תומס באיום. צחקקתי לי.
"אין סיכוי." אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק.
"ביי תומי." אמרתי לתומס.
"ביי שישי." הוא אמר.
כמה שהתגעגעתי לשמוע את השם הזה.
"להתראות קטנטונת שלי." אמרתי לליבי וחיבקתי אותה חזק.
נפרדתי מכולם, מכולם חוץ מסול ואנה, להיפרד מסול ואנה זה היה החלק הכי קשה.
בשלושה ימים שהיינו כאן אני סול ואנה ממש התחברנו, אני באמת מרגישה שמצאתי כאן חברים לכל החיים.
אני אנה וסול נהיינו כמו שלישיית המוסקטריות.
"אני אתגעגע אליכן אחיות שלי." אמרתי לאנה וסול וחיבקתי אותן.
"הכל מוכן." אמר ברוך.
זה היה הסימן שלנו להיכנס למיניבוס.
נפרדתי מכולם בפעם האחרונה, ונכנסתי למיניבוס.
השענתי את ראשי על החלון מביטה בכולם בפעם האחרונה, דמעה בוגדנית זלגה על לחיי, חייכתי חיוך קטן. לאט לאט התחלנו להתרחק מאזור היער והכביש החל להיראות באופק.
אני באמת מרגישה שבשלושה ימים האלה מצאתי לי חברים אמיתיים, חברים לכל החיים.
אלו ללא ספק שלושה ימים שאני בחיים לא אשכח.
שקד משך אותי אליו לחיבוק וליטף את שיערי, לאט לאט הרגשתי איך עיניי מתחילות להיעצם
"מה חיים שלי?" שאל שקד כשראה את הדמעה שזלגה מעיניי, וניגב את הדמעה עם האגודל שלו.. להן ושקעתי בשינה.