לא חוקית – פרק 7.

פרק 7 – כל האמת.

גל התכסתה בג'קט מההלם.
סיבבתי את ראשי ימינה לראות במי מדובר.
"הודיה?"
—
"ליאור?" הסתכלה עליי הודיה ודמעה נצצה בעיניה.
"שיט" מלמלתי לעצמי.
הודיה מצמצה באדישות ולאט כדי שהדמעות לא יזלגו אך הן בכל זאת ירדו.
סיבבה את גופה ורצה.. היא נעלמה מהר מהאופק.
"מה קרה? מי זאת הייתה?" שאלה גל.
קמתי מהדשא, שמתי ידיים על הראש והתהלכתי ימינה שמאלה במהירות.
"שיט,שיט,שיט" מלמלתי לעצמי.
בינתיים גל שמה את הג'קט שלי עליה.
"מי זאת ליאור?" שאלה שוב ועצרה את רצף ההליכה שלי.
התעלמתי מהשאלה והסתכלתי לשמיים.
האם עשיתי טעות? איך לא לקחתי בחשבון שיש מצב שמישהו יעבור פה?
"ליאור" הרימה טיפה את קולה והתעצבנה.
"מה?" שאלתי והסתכלתי עמוק בעיניה.
"מי זאת הייתה מאמי?" הורידה שוב את קולה וליטפה את הלחי שלי.
"האקסית שלי" אמרתי.
"אק..סית?" חזרה על מילותיי.
"כן" אישרתי.
היא חיכתה כמה שניות ואז שאלה…
"כמה זמן הייתם ביחד?"
"שנתיים" אמרתי בסוג של עצב.
"המון זמן" אמרה ולא הפסיקה לשנייה ללטף לי את הלחי.
"ואתה עוד אוהב אותה?' המשיכה.
הסתכלתי על גל כמה שניות.
"לא יודע" אמרתי.
"אז מי יודע?" שאלה וראיתי מן סוג של עצב בעיניה.
"זה ברור לי שאני מרגיש אליה משהו בכל זאת שנתיים זה לא מעט זמן" אמרתי.
הרגשתי שידה של גל יורדת ממני.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום" אמרה.
"נו באמת גל את רבה איתי על מה שהיה?" שאלתי.
"אני לא רבה".
"אז מה הקטע הזה עכשיו?" שאלתי.
"שום דבר" אמרה.
"טוב…" אמרה גל ועשתה פרצוף.
"נו מה את מתבאסת עליי? פשוט לא התאים לי שהיא ראתה, זה הכול" אמרתי.
"עזוב מאמי לא נורא" אמרה ונתנה לי בוסה ענקית ללחי, העבירה ליטוף והלכה.
הסתובבתי להסתכל עליה והיא כבר הייתה עם גבה אליי מתקדמת לעבר היציאה של שטח הבריכה.
בעטתי באבן קטנה שהייתה ליד רגלי והתיישבתי על אבן גדולה שהייתה ליד.
מה יש לי? מה אני עושה? למה אני מרגיש ככה? מה יש בהודיה שפשוט לא נותן לי להמשיך הלאה?
מה… למה לא ממש הפריע שתפסתי אותה עם בן. אז למה לי כ"כ מפריע שהיא תפסה אותי עם גל?
למה כ"כ קשה לי שהיא קרובה אליי?
ישבתי שם על האבן משתגע ממחשבות, מחשבות רבות שפשוט לא עזבו אותי.
הנחתי את הראש על האבן שליד.
***
"אבא נו אני רוצה להיכנס לבריכה"
"היא עדיין לא פתוחה"
ואו מה קרה? נרדמתי פה? שפשפתי את עיניי ודפקתי פיהוק גדול.
הרמתי את ראשי מהאבן…התאפסתי על עצמי וקמתי מהאבן עליה ישבתי והלכתי לכיוון המלון.
"ליאורוש" שמעתי את סתיו צועקת לי מהספות שהיא והדר ישבו עליהן בלובי.
"מה קורה?" שאלתי אותן ודפקתי עוד פיהוק.
"עייף אה?" שאלה הדר.
"כן" אמרתי ופניתי את גופי לכיוון המעלית.
"אתה עולה לחדר?" שאלה הדר.
"כן" אמרתי והסתובבתי אליה.
"תמסור לבן ד"ש ממני" אמרה וחייכה.
"אני אמסור" קרצתי לה.
עליתי במעלית ישר לכיוון החדר.
פתחתי את הדלת בפזיזות והיא הייתה פתוחה.
"איזה בוקר אח שלי איפה היית כל הלילה?" שאל דניאל.
"סתם פה.." אמרתי.
"יאלה תתארגן" אמר בן.
"מה לאן?" שאלתי.
"לטיילת. כבר שכחת?" שאל דניאל.
"אה, תלכו אני אתקלח ואבוא אחריכם" אמרתי.
"טוב" אמר בן.
"אה בן?" שאלתי.
"אה?" שאל בן.
"הדר מסרה לך ד"ש"
בן לא הגיב, רק חייך… עשה סידורים אחרונים עם הארון והוא ודניאל צעדו לכיוון הדלת.
בן יצא מהדלת ראשון.
ואחריו דניאל, דניאל הסתכל עליי אמר "ביי" וקרץ.
מה הוא כבר יודע שהוא קורץ? וגם בכלל באותו יום שהוא אמר לי להירגע, איך הוא ידע מה עיצבן אותי?
הוצאתי את הפלאפון מהכיס…
והתקשרתי להודיה, למרות שמחקתי אותה מאנשי הקשר שלי, אני זוכר את המספר בעל פה.
כנראה שגם היא את שלי, כי היא סיננה.
התקשרתי והתקשרתי… והיא פשוט לא ענתה.
"נו הודיה תעני בבקשה" מלמלתי לעצמי בינתיים כשאני מחייג.
"אוף" צעקתי וזרקתי את הפלאפון על המיטה.
"פעם אחרונה הודי אם לא תעני, זה באמת נגמר" אמרתי לעצמי הרמתי את הפלאפון וחייגתי.
"הלו" שמעתי בקו השני.
"הודיה?" שאלתי ליתר ביטחון ומההלם שהיא ענתה.
"מה ליאור?"
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי.
"אין לנו על מה"
"יש.. תני לי להסביר" אמרתי.
"אין מה להסביר ליאור, העניים שלי לא טועות" המילים שלה פגעו לי כמו סכין ישר בלב.
"טוב אז לפחות לגמור את העניין בנינו כמו שצריך"
נהיה שקט בקו.
"איפה אתה?" שאלה.
"בחדר שלי" אמרתי.
"אני באה ביי" אמרה ובאה לנתק.
"רגע" אמרתי.
"מה?"
"את יודעת מה המספר חדר?" שאלתי.
"כן" אמרה.
"אה טוב ביי" אמרתי והבנתי שיכול להיות שבן אמר לה.
הלכתי לארון שמתי בושם וחזרתי שוב למיטה ונשכבתי על הגב.
מה עשיתי? למה קראתי לה? אני יודע שאני חלש לידה. אני יודע שאני שונה לידה. אני יודע שאני זה לא אני כשאני איתה. אני שוכח מהעולם שאני איתה. מה אני עושה? אני באמת רוצה לחזור לעבר? אני באמת רוצה אותה? כי היא האחרונה שאני אשחק בה. אני אוהב אותה?
הוצאתי מהארון את הפתק שהודיה הביאה לנו שהיינו שלושה חודשים ביחד.
הוא תמיד איתי. "אהובי, 3 חודשים זה באמת קצת… אבל משום מה היה לי מין דחף לכתוב לך את מה שאני הולכת לכתוב. אתה היחידי שמבין אותי ברגעים הכי קשים, ואתה יודע שאני לא סתם אומרת.
אתה היחיד שיודע מתי אני עצובה באמת כשהחיוך על הפנים. וב3 חודשים האלה, באמת למדתי ממך כ"כ הרבה. בזכותך, אני יודעת באמת להבדיל בין טוב לרע. אני יודעת מי לצידי ומי נגדי.
זוכר שהיינו בים בלילה ביחד? הבטחת שתשמור עליי תמיד ותגן עליי? ולא משנה באיזה ריב נהיה…
לא משנה מה יהיה, ומה יקרה, וכמה זמן נהיה ביחד… על דבר אחד אני שמחה.
שהצלחתי, שהספקתי, שזכיתי להכיר בן אדם מדהים כמוך! הבן אדם היחיד שיודע מה כואב לי ובחיים לא יגע באזור הזה… בן אדם שיש לו את כל הכוח עליי ובחיים לא ישתמש בו.
בן אדם שאני יכולה להגיד בלב שלם, אתה מושלם.
אני אוהבת את החיוך שלך, המדהים הזה… שמקסים אותי כל פעם מחדש.
שמזכיר לי כמה אני אוהבת!!! אני אוהבת את הרומנטיות שנוזלת ממך.
אני אוהבת את הקשיחות שלך, את הביטחון.
אני אוהבת את מי שאני, שאני לידך..
ליאור, תדע דבר אחד תמיד, אני פה בשבילך בכל אשר תרצה.
והריבים האלה? קטנים עלינו.
אני מצפה ליום שבו נהיה מתחת לחופה!!!
אני אוהבת אותך, תמיד… גם כשאני לא מראה את זה!
הודיה."
"המכתב הזה עוד בתוקף" אמרה הודיה וסגרה את הדלת.
"הודיה…" אמרתי וקיפלתי את המכתב במהרה לכיסי.
היא חייכה ועמדה ליד המיטה.
קמתי מהמיטה ועמדתי לידה.
העברתי את ידי בליטוף חם ואוהב על כל ידה.
איך התגעגעתי למגע גופה.
לחום גופה, לחיוך הזה.
היא לקחה את ידה השנייה והעבירה על הלחי שלי, ברכות ובעדינות.
כמו שאני אוהב!!!
כבר שכחתי כמה היא מכירה אותי.
אני אוהב את השיחות שלי איתה, ככה כמו שהם!
בלי מילים! שאנחנו מדברים ברגשות, מהעניים, מהמעשים.
עליתי מידה אל כיוון הלחי שלה גם כן.
הורדתי את שתי ידיי לאגן שלה וקירבתי אותה אליי.
וחיבקתי אותה חזק.
גם היא חיבקה חזק.
והרגשתי את בטנה זזה במהירות.
"את בוכה?" שאלתי אותה ונשארתי מחובר אליה אך מזיז טיפה את פרצופה בשביל להסתכל בעיניה.
היא לא ענתה. אך יכולתי לחוש בכך שהיא בוכה.
"מה קרה הודיה?" אמרתי ושחררתי את החיבוק.
"התגעגעתי אלייך" אמרה והחזירה את החיבוק כמו קודם.
"גם אני" אמרתי והאמת היא שלא שיקרתי. באמת התגעגעתי לכל הרגעים שלי איתה.
היא שיחררה את החיבוק והתיישבה במיטה, היא שמה את ידיה על הפנים כדי שאני לא אראה אותה.
ישבתי מולה על הרצפה במן ישיבת צפרדע כזאת.
הרפתי את ידיה טיפה וניקיתי את דמעותיה.
"אני אוהבת אותך" אמרה.
הסתכלתי רק על עיניה שלא הסתכלו עליי.
הסתכלתי על איך אני מנקה דמעה ועוד דמעה שמגיעה אחריה.
"אתה אוהב אותי?" אמרה והרימה עיניה אליי בשביל להסתכל עמוק בעיניי.
"הודיה, אני…" התחלתי.
"אני לא אשקר לך, עבר הרבה זמן מאז שהיינו ביחד. אבל אני בהחלט מרגיש אליך משהו, זה ברור, אני תמיד ארגיש ככה"
"אתה לא בקיצור" אמרה.
"זאת הבחורה ההיא?" המשיכה.
'מי?' שאלתי.
"זאת שתפסתי אותך איתה אתמול בלילה" אמרתי.
"גל…" אמרתי.
"כן, היא" אמרה.
"מה איתה?" שאלתי.
"מה יש ביניכם? אתם ביחד?" שאלה.
"סוג של" אמרתי. לא יכולתי לשקר, כי אם הייתי משקר היא הייתה רואה ישר על העניים שלי.
"הבנתי" אמרה במן עצב ושוב הדמעות זלגו.
"מה קרה הודיה?" אמרתי.
"חשבתי שאם אני אבוא לפה הכול יחזור כמו שתכננתי מהיום הראשון שנפרדנו" אמרה והסתכלה עמוק בעיני.
האמת, בתוך ליבי… גם אני חשבתי ככה שהזמנתי אותה. מה אני עושה???
"אז למה קראת לי?" שאלה.
"מה הקטע הזה עם בן?" שאלתי.
"שום קטע. נו באמת ליאור אתה רוצה להגיד לי שלא שמת לב שהכול היה בשביל שתקנא?" אמרה.
"מה?" שאלתי.
"אני ראיתי אז במועדון שאתה מתקרב לשירותים ונישקתי אותו" אמרה.
"ומה חשבת? שזה יחזיר אותי אלייך?" שאלתי.
"מה הרגשת שראית את זה?" שאלה.
"מה זה משנה מה הרגשתי" אמרתי.
"זה משנה"
"מה כבר אני יכול להרגיש? כעס,עצבים,פספוס" אמרתי.
"זה בדיוק מה שאני הרגשתי שראיתי אותך מנשק את ליהי" אמרה.
עיניי נפתחו מהבהלה.
"את מי?" השפלתי את מבטי.
"את ליהי, מה חשבת שלא ראיתי שביום הראשון שנפרדנו הלכת להתנחם בזרועות של החברה הכי טובה שלי?" שאלה.
"אני מצטער" אמרתי והחזרתי את ידיי אל ידיה.
איך היא סחבה איתה את זה בבטן חצי שנה?
ידה זזה, והכאפה הייתה חזקה למדיי.
"אח" אמרתי בסוג של ציניות.
"הגיע לך" אמרה.
"אני יודע" אמרתי.
"אין ביני לבין בן כלום ליאור, גם אתמול אני שלחתי לו הודעה שיגיד בת זונה או משהו כדי שתחשוב שרבנו" אמרה.
"והוא שיתף איתך פעולה?" שאלתי.
"הוא מת שנחזור ליאור" אמרה.
"ולנשק אותו יחזיר אותי אלייך?" שאלתי שוב.
"לא, זה הוא לא ידע שאני אעשה, אני תכננתי את זה בלעדיו, מן סוג של נקמה שדי הגיעה לך" אמרה.
"אז בן לא מעורב בזה?" שאלתי.
"לא, אין לך מושג כמה הוא דיבר עלייך אתמול שנפגשנו, כמה שכואב לו לריב איתך, אבל הוא אמר שהוא מעדיף שאתם תריבו ושאני ואתה נחזור, כי הוא לא יכול לראות איך אתה זורק את השנתיים האלה לפח" אמרה.
הסתכלתי עליה ולא היה לי מה להגיב…
"אני אוהבת אותך, עשיתי את הכול כי אני אוהבת אותך" היא הכניסה את ידה לכיסי והוציאה את הפתק ופתחה אותו והקריאה משפט אחד: "אני אוהבת אותך, תמיד… גם כשאני לא מראה את זה!"
היא שמה את ידה בעורפי והתקרבה אליי…
האם אני באמת רוצה לחזור לעבר?