לא חוקית – פרק 24.

פרק 24- להתאמץ.

בום!
בום גדול החריש את אוזניי…..
—
"תנמיך את זה" צעקה הודיה והסתכלה על האיש של ההגברה ששיחק עם המיקרופון "תודה על הכול בנות, אין עליכן" המשיכה הודיה והסתכלה על שלושת הבנות שחיבקו אותה קודם לכן.
"שמעתי מה קרה ליאור.." אמרה אחת הבנות והסתכלה עליי.
שתקתי. לא היה לי מה לומר לה באמת כי אין לי מושג מי היא.
"אנחנו בדיוק היינו באמצע שיחה, אתן יכולות להשאיר אותנו לבד?" שאלה הודיה בחיוך.
"כן בטח אנחנו נלך לנשנש משהו בינתיים" אמרה אחת הבנות והסתכלה על השאר והן פשוט הלכו משם.
"כן, מה רצית להגיד?" התחילה הודיה.
"מה רציתי?" שאלתי אותה בתמימות.
"נו אל תשחק אותה! שנייה לפני שהן באו אתה באת להגיד לי משהו".
"עזבי, זאת היום הולדת שלך בואי נשמח ואחרי זה נדבר עלינו".
"עלינו? זה משהו שקשור אלינו? תספר לי עכשיו" ציוותה עליי.
"הודיה באמת את סתם מתווכחת עכשיו. אנחנו לא חשובים מספיק עכשיו".
"נשארת בדיוק אותו דבר" אמרה בחיוך וחיבקה אותי.
האם התחלתי להשתוות עם העבר שלי?
הבית שלה התחיל להתמלא באנשים והאירוע הזה נראה מינימום חתונה.
אנשים זרים נראו לי כמו שדה מוקשים, הרגשתי פחד לעבור ליד אחד מהם ואני מקבל פשוט מתקפת של שאלות, סוג של נפלתי על מוקש.
עליתי על הגשר הקטנטן שיש לה בגינה והסתכלתי על כולם.
מלמעלה ראיתי כמות של אנשים שנכנסים לאט לאט לקצב המוזיקה, חלקם היו ליד שולחן האוכל, חלקם שתו וחלקם התנשקו.
אני מרגיש כל-כך לא קשור ולא שייך למרות שאני הכי שייך.
"אחת אחת, שומעים אותי?" הודיה דיברה אל המיקרופון.
הסתכלתי עליה מלמעלה, שמתי לב שהיא עומדת על מן מיני במה כזאת והמון כיסאות מולה. אנשים פשוט התחילו להתיישב.
היא סימנה לי עם היד לבוא.
ירדתי בגשר והתיישבתי באחד הכיסאות שם…. לבד, מנותק מכולם.
"אז ככה אני רוצה להתחיל בקטע הכי יפה והכי אהוב עליי בכל ימי ההולדת שלי בארבע שנים האחרונות" אמרה הודיה אל המיקרופון "קריוקי!!!".
שריקות ותרועות הריעו לה.
השיר התחיל להתנגן, הבנתי לבד שהיא הראשונה ששרה.
כולם חייכו לה ופרגנו.
"רוצה שכבר תבוא, בוא אליי… האם אתה כואב בלעדיי?" היא התחילה לשיר בקולה הצלול והנקי, לא תיארתי לעצמי שהיא שרה כך. היא ירתה בי עם המבט שלה ולא הזיזה אותו ממני אפילו לא בשביל להודות עם העיניים לאנשים שמריעים לה.
הקול שלה היה נעים ועדין לאוזן. הוא הרגיע אותי וגרם לי לשכוח מהצרות שמחכות לי בחוץ.
כולם נדהמו מקולה ואהבו נורא.
המוזיקה התנגנה ולפני שהתחיל הקטע שבו היא אמורה לשיר, היא אמרה משהו.. משהו שהפתיע גם אותי האמת.
'הקטע הזה והשיר כולו מוקדשים לאדם שהתבגרתי איתו ולמדתי ממנו כל-כך הרבה, ליאור זה בשבילך." אמרה.
כל המבטים ננעצו בי כמו סכינים.
"זה לא סתם אולי, אתה האור בחיי" שרה את השורה שסגרה את השיר בעומק רב, במיוחד אחרי שהקדישה לי אותו.
המחיאות כפיים עלו על גדותיהם.
הרגשתי קצת נבוך האמת.
אחרי השיר שלה היה שובל של "זמרים" כביכול שחשבו את עצמם – זמרים יוונים, ראפרים ואף זמרי דיכאון.
***
מלמעלה לגשר הסתכלתי על הודיה שדיברה עם אחת הבנות שם וחייכתי חיוך דבילי אפילו שהייתי לבד.
"אתה מאבד את זה" באה לי מישהי מאחורה הישר לתוך האוזן.
הסתובבתי והסתכלתי עליה.
"מי את?" שאלתי.
"הדר" אמרה וחייכה.
"את מה אני מאבד?".
"את זה" אמרה "את כל מה שהיית".
"מה שהייתי?" שאלתי בתמימות.
"פעם היית שונה" אמרה "אתה נותן לה לקנות אותך בכמה מילים יפות ושיר?" אמרה והסיטה את המבט להודיה ונשענה על הגשר.
הסתכלנו עליה שתינו.
"אני רק…" התחלתי.
"אין רק! ליאור הגיע הזמן שמישהו יפתח לך את העניים" אמרה "היא שטן!!! היא מנצלת את מה שאתה עכשיו".
"ומה אני עכשיו?" הרמתי את קולי, מתעצבן על היותה מעבירה לי ביקורת "מסכן שלא מבין שום דבר מהחיים שלו??" צעקתי והלכתי משם. לא נתתי לה הזדמנות לענות. לא ציפיתי שהיא תענה.
ירדתי מהגשר במהירות. יצאתי מהשער של הבית של הודיה וזרקתי על הכביש את הכוס שהייתה לי ביד. בעטתי בכל אבן אפשרית שהפריעה לרצף ההליכה שלי ואפילו אחת מהן הפעילה אזעקה של אוטו.
לא ידעתי לאן אני הולך בכלל, לא ידעתי מה הדרך חזרה הביתה.
"ואו אחי" שמעתי קול של גבר די מוכר מחזיק בכפתי.
הסתובבתי. זה היה דניאל.
"מה קרה? למה הפרצוף הזה?" שאל.
"סתם. נמאס לי!" אמרתי.
"ממה?" שאל.
"מלהתאמץ. נמאס לי להתאמץ לזכור את המשפחה שלי, את החברים שלי, את החברה שלי. פשוט נמאס לי לרדוף אחרי הזיכרון שלי" התחלתי וקולי לאט לאט התרכך.
"אמרתי לך ליאור, אל תלחם. זה יגיע לבד".
"זה לא מגיע. זה פשוט לא מגיע" התייאשתי.
"אח שלי אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר" חיבק אותי "אין הבטחה אחת שלא קיימתי בעבר".
הרגשתי מוגן בין זרועותיו. חיבוק של חבר אמיתי.
שמענו צעדים כאלה והתנתקנו בשביל לראות במי מדובר.
הוא עמד שם עם עניים מבריקות וחיוך קטנטן.
"התגעגעתי אליכם" אמר בן.
העברתי את מבטי אל בן ואל דניאל ואל בן ואל דניאל, שיחקתי עם המבט. גם הם היו בדיוק כמוני.
"אתה מבין אחי שזאת הייתה הפתעה שלא יכולתי לספר לך? זה מה שהסתרתי ממך. היא לא רצתה להקדיש לך את השיר ושגל תהיה שם בגלל זה" התחיל בן לשכנע.
התיישבתי על הספסל שהיה שתי צעדים מאיתנו ודניאל התיישב לידי.
השפלתי מבטי, הייתי מבואס. כל-כך מבואס.
"תקשיב אחי" התחיל בן והרגשתי שהוא מסתכל עליי אך לא הרמתי את ראשי "אנחנו צריכים להודות לבורא עולם שאנחנו חיים ולהפסיק עם השטויות. בואו ניקח את עצמנו בידיים דניאל בן 19, אני בן 18. ואתה ליאור… אתה בן 18 עוד חודשיים".
"אני הכי קטן?" שאלתי.
"כן" צחקק דניאל.
חייכתי אליהם והורדתי את מבטי מטה.
***
"יאלה אחי תכנס אנחנו רוצים לראות מפה שאתה פותח את הדלת" אמר דניאל ונעמד בתחילת השביל של ביתי.
"נו מה אתם דפוקים? אני אהיה בסדר.." אמרתי.
בן תפס את ידי.
"אל תתווכח ואל תחמם אותי לך כמו שדניאל אומר" אמר בקול של ערס ומצחיק.
"בסדר, בסדר" אישרתי את דבריהם.
התהלכתי בשביל, פתחתי את הדלת ונופפתי להם לשלום.
הבית היה חשוך אבל קרן אור קטנטנה של המחשב שלי בצבצה מהחדר שלי והובילה אותי אליו.
"זה אתה?" שמעתי את אימא מחדרה.
"כן".
"נעלת?" שאלה.
"כן".
נכנסתי אל החדר וראיתי שיש לי הודעה במחשב.
פתחתי אותה. בקושי הבנתי מי,מה ואיך.
"קטני שלי,
נעלמת. הקדשתי לך משהו וברחת!
אני חושבת שקצת נבהלת. יכול להיות שהפלתי עלייך משהו גדול מידי?
אני לא רוצה להלחיץ באמת.
נראה לי שלא הבנת אותי נכון. אני רק רציתי אותך קרוב, הכי קרוב אליי.
הקרבתי הכול למענך, בעבר… ובהווה.
אתה היחיד שמבין אותי באמת!
ובטח לא יצא לך להציץ בארון שלך למטה יש מגירה, תפתח אותה ותראה מה יש שם.
אני יושבת כאן, ביום הולדת שלי כשכולם למטה….
יושבת בחדר לבד, בלי אף אחד.
יום הולדת ראשונה, ראשונה שאני שרה לבד בבמה. שאני מצטלמת רק עם ידידים וחברות ולא איתך.
אני אוהבת אותך ולא הפסקתי אף פעם.
הודי".
"מה זה היה?" שאלתי בקול.
מגירה? קמתי מהכיסא של המחשב עוד בהלם מההודעה והלכתי לארון.
התכופפתי למטה ופתחתי את המגירה שאכן הייתה שם.
הוצאתי תמונה גדולה שלי ושל הודיה מתנשקים, 2 אלבומי תמונות, מחזיקי מפתחות וכל מיני מתנות שהיא כנראה הביאה לי.
הייתה מצלמת וידאו קטנה במגירה.
מצלמת וידאו? היא כאילו הביאה לי את זה?
פתחתי אותה והסתכלתי בסרטון האחרון.
התמונה הראשונה שקלטתי בסרטון זה את הודיה.

"מאמי אתה מצלם?"
"כן, כן מצלם יחפרנית"
"אז הקלטת הזאת היא בשביל הילדים שלנו"
"מה ילדים? אני צעיר הודי"
"נו דיי תזרום קצת בצחוקים, תפסיק להיות יבש"
"אני יבש? חכי אני מניח את המצלמה פה על השולחן"
"אני יבש אה?" (הדבקתי אותה לקיר והתנשקנו נשיקה סוערת)
"את זה אי אפשר להראות לילדים"
"מישהו בא"
"תכבי ת'סירטון אני אפתח ת'דלת"
"טוב"

איך אהבתי אותה.
מתפוצץ לי המוח מהסיפור הזה!!!
אני פשוט אעלה לישון, אנקה את הראש מהכול…
אז השארתי את הדברים כמו שהם ועליתי למיטה.
הסתכלתי לתקרה.
הכול יהיה בסדר? שאלתי את עצמי בתקווה שכן.

"שכחת את הכול? שכחת מי אני?
ואתה עוד מאשים את העולם.
תאשים את עצמך ורק את עצמך.
האמת רודפת אחרייך ואתה בורח ממנה".
"גל, אני לא יודע. אני באמת לא יודע".
"אתה יודע. אתה פשוט מתעקש לעשות את ההפך"
"מה זאת אומרת ההפך?"

גירוד קטן ברגל הפריע לי בחלום.
התהפכתי ימינה שמאלה בעניים עצומות ופשוט לא הצלחתי להירדם.
פתחתי את עיניי באטיות לכיוון הרצפה והבחנתי במזוודה שלא הייתה שם קודם.
הסתכלתי על הכיסא שהיה ליד מיטתי.
"גל………?"
"אנחנו צריכים לדבר" אמרה בקול עמוק.