לא חוקית – פרק 23.

פרק 23- הכול משמיים.

"מה אתה אומר על להתחיל את החיים החדשים שלך בעיר אחרת?" שאלה עם חיוך וקצת עם ספק.
חשבתי לעצמי בלב, אולי זה רעיון טוב…….?
—
אחזתי את ידי בספה, פחדתי לרגע למעוד.
היו לי ספקות לגבי הרעיון אבל בהחלט חשבתי שזה רעיון טוב איפה שהוא.
"אני…." התחלתי.
"אתה לא חייב לענות עכשיו, לך לחדר, תחשוב קצת" השתיקה אותי אימא, היא חייכה אליי.
לא אמרתי דבר פשוט קמתי והלכתי לחדר שלי.
התהלכתי במסדרון, מסתכל ימינה שמאלה.
זה המקום שלי?
נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת.
נשכבתי על המיטה.
זה שאיבדתי את הזיכרון זה כבר כמו להתחיל חיים חדשים. רק חבל שהחיים החדשים הם רק מבחינתי. השאר, מכירים אותי יותר טוב ממני.
אולי שווה לי להתחיל חיים חדשים בעיר שבה לא מכירים אותי ואני לא מכיר אותם?
אבל אולי אני מפספס פה משהו גדול?
***
"ליאור" דפיקות קטנות העירו אותי משנתי.
איזה מצחיק, אני בקושי זוכר איך נרדמתי אתמול.
"כן?" שאלתי מבעד לדלת.
"תפתח" שמעתי קול מבוגר וגברי, זה היה הקול של אבי.
קמתי מהמיטה עם עניים חצי סגורות ופתחתי את הדלת.
חזרתי לשכב על המיטה ועצמתי עניים.
העייפות השתלטה עליי.
"ליאור" שמעתי את אבי אומר ומתיישב על סוף המיטה.
"מה?" עניתי לו בעניים עצומות.
"רציתי לספר לך משהו שחשוב שתדע'" אמר.
שתקתי וזה סימן לו להמשיך.
"לפני התאונה, אני סיפרתי לך משהו" התחיל "משהו עליי".
"משהו שחשבתי שיסדר לך את העניינים עם גל".
"מה סיפרת לי?" שאלתי אך לא כ"כ עניין אותי הסיפור שלו, במילא הכול אבוד.
"סיפרתי לך על מישהי שהכרתי שהייתה גם כן גויה ומה עשיתי בעקבות זה… וחשבתי שתבין מה עלייך לעשות" אמר.
"והבנתי?".
"אני לא חושב" אמר "אבל עכשיו זאת הזדמנות מצוינת לעשות את הדבר הנכון. מה שציפיתי ממך שתעשה".
"מה ציפית ממני?".
"ציפיתי שתתנתק מגל" אמר.
העניים שלי המשיכו להיות עצומות. התעלמתי. כנראה שזה הראה לו חוסר אכפתיות או עודף עייפות.
הרגשתי שהמיטה חוזרת להיות מישורית בסופה, הבנתי שהוא קם ממנה.
"היום זה היום שלך" הוא פתח את הדלת וסגר אחריו.
פתחתי את עין ימין שלי והוא אכן יצא מהחדר.
"היום זה היום שלי?" חזרתי על מילותיו אך הוא לא היה שם בשביל לשמוע את השיחה הקטנה הזאת שביני לבין עצמי.
הפלאפון שלי רטט על השידה שליד מיטתי.
הושטתי את היד על מנת להגיע אל הפלאפון.
"הודיה".
"הלו" עניתי.
"הלו" אמרה "בוקר טוב".
"בוקר טוב".
"אתה בא היום נכון?" שאלה.
"היום? מה יש היום?" שאלתי "אה היום הולדת שלך".
"כן. נכון שאתה בא?"שאלה.
"כן. אני חושב שאבוא" אמרתי.
"יופי. אני רוצה לדבר על כמה דברים אז אני אעבור דרך הבית שלך" אמרה.
"בסדר" אמרתי.
"יאלה ביי בנתיים" אמרה.
ניתקתי את השיחה.
טוב אז אני הולך רק מתוך כבוד ליום הולדת של הודיה.
רק מזה שאני "מכיר אותה" ולא כי אני משתוקק לראות את מי שיהיה שם, שמכיר אותי טוב אבל אני לא אותו.
התהפכתי ושכבתי על הבטן כשראשי טמון טוב בתוך הכרית.
רוצה לברוח, כבר הגעתי לרצון לשכוח.
הדלת של חדרי נפתחה בבום, כאילו רוח פרצים פתחה אותה.
הוצאתי את ראשי מן הכר והסתכלתי על הדלת.
ניצב שם מישהו עם שתי פלסטרים על המצח והמון שריטות על הפנים, שריטות כמו שלי.
הוא לא אמר מילה. רק התבונן עליי מפתח הדלת במסתוריות וחייך והגומה בצד שמאל שלו הייתה בולטת מאוד.
עשיתי לו פרצוף.
"אתה לא מזהה אותי?" הוא שאל.
"מצטער" עברתי למצב ישיבה.
הוא סגר את הדלת והתיישב לידי.
ראיתי עצב בעיניו. עצב שהתעקש לפרוץ החוצה.
"אני מצטער יותר, תאמין לי" שם את ידו על רגלי.

"אם שותים- לא נוהגים"
"בואו תראו מה זה לצחוק באמת"
"תיזהר"

"דניאל?" יצאתי מהמחשבה והסתכלתי עליו.
הוא הזיז את ידו.
"מה אמרת?" הוא שאל.
"אני משער שאתה דניאל".
"כן. איך ידעת?".
"מהמכות שיש לך על הפנים".
"אה" הוא נאנח. ציפה שאני אזכור כנראה.
"זה הכול בגללי" אמר.
"אני לא חושב. כולנו אשמים".
"אבל בעיקר בגללי. אני נהגתי" אמר "כששמעתי מה קרה לך, המקום הראשון שבאתי אליו כשיצאתי מהבית חולים זה אלייך".
"אני מצטער שלא באתי לבקר".
"בסדר, לא ידעת" ניחם אותי.
"אתה פשוט לא זוכר כלום או שיש חלקים מסוימים שאתה זוכר?" התעניין.
"האמת היא שאני לא זכרתי כלום. אבל היו לי כמה פלאשבקים" אמרתי.
"אני יודע מה אתה מרגיש" אמר.
"אתה לא. אף אחד לא. מי שלא עבר את זה פשוט לא יודע".
"אתה לא סומך על אף אחד חוץ מעל עצמך אבל בעצם גם את עצמך אתה לא מכיר אז גם עלייך אתה לא סומך. אתה מפחד לפשל, לבחור לא נכון, לעשות טעויות שעשית בעבר. אתה מפחד לא ללמוד כלום מהחיים האלה".
הופתעתי. הוא סיפר בקצרה את כל מה שעברתי מאז שיצאתי מבית החולים. כל המחשבות, הסודות, כל הדברים שהיו חבויים בי ולא ידעתי על קיומם.
"ואו" אמרתי.
"אני מכיר אותך ליאור. אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי".
הוא שכנע אותי שהוא יודע מי אני ומה מסתתר מאחורי.
"בן סיפר לי שאני אתה והוא היינו החברים הכי טובים".
"בן צדק. אנחנו באמת גדלנו ביחד ועשינו הכול ביחד" אמר.
"אבל?" הייתי חייב להוסיף, הרגשתי אותו מתקרב.
"אבל תמיד ביני לבינך היה חיבור יותר חזק. היינו דומים יותר. כי בן היה לוקח כל דבר ברצינות ואני ואתה בצחוקים" אמר "לא היה יום שלא היינו צוחקים ומתערבים".
"מתערבים?" שאלתי כי לא הבנתי את משמעות המילה.
"כן. היינו מתערבים על בחורות".
"באמת?" שאלתי מופתע.
"כן, היינו עושים המון שטויות. הכול היה נראה לנו כל-כך קטן וחסר ערך" אמר.
חייכתי. הוא באמת גרם לחיוך שלי לעלות.
"עד שהתאהבת" אמר.
"בהודיה?" שאלתי.
"בגל" אמר "את הודיה באמת אהבת אבל עדיין היית עושה שטויות ומתנהג כרגיל".
"אני לא מרגיש כלום לגל הזאת" אמרתי.
"דיברת איתה?".
"כן" אמרתי "והיו לי כמה פלאשבקים על הדברים שקרו לי איתה אבל כלום לא הזכיר לי עד כמה אני אוהב אותה ואם בכלל".
"אתה עוד תיזכר" טפח על כתפי.
"אני מתחיל להאמין שאולי אף פעם לא" אמרתי מיואש.
"אל תאבד תקווה. אל תשכח שהכול משמיים" אמר.
"אתה חושב שזה משמיים שאני לא זוכר כלום?".
"אני בטוח".
תהיתי לעצמי… אולי הוא צודק?
הוא נשמע כל-כך אמין ונכון. הרגשתי בטוח לידו.
"אימא שלי הציעה איזשהו רעיון" התחלתי.
"איזה רעיון?".
"היא הציעה שנעבור לגור בעיר אחרת".
המבט שלו חדר לי עמוק לעניים.
"אני לא יודע… אולי זה רעיון טוב" המשכתי.
"תקשיב לי אחי" הוא הרים טיפה את קולו ותפס עם שתי ידיו את צווארי, כדי שמבטי לא יזוז מעיניו.
"תסמוך עליי, אני יודע מה טוב בשבילך" הוא המשיך.
"מה טוב בשבילי?" הסתכלתי עמוק בעיניו, משתוקק לדעת מה הוא יודע שאני לא.
"תתמודד עם מה שקרה, אל תברח מזה!" הרים את קולו.
להתמודד??? התבוננתי בעיניו במשך מספר שניות.
"תגיד לי שזה מה שאתה הולך לעשות" הוא לא הרפה את ידיו, הוא לא רצה שעיניי יברחו ממנו.
"אני אעשה את הדבר הנכון. אתה סומך עליי?" שאלתי.
"יותר מתמיד" הוא אמר.
"אתה יכול לעשות לי טובה?" אמרתי.
הוא הרפה את ידיו ממני ושיחרר אותם.
"כן".
"תספר לי עליי. תגיד לי מי אני" ביקשתי.
כי אם הוא טוען שהוא מכיר אותי הכי טוב בעולם, אז הוא יוכל לספר לי מי אני, מה אני רוצה.
הוא סימן לי "לא" עם הראש.
"למה?" שאלתי מיואש.
"כי אתה תתחבר לעצמך לבד" אמר "אל תבקש ממני לספר לך מי אתה".
אולי הוא צודק? הרגשתי הרבה חוכמה והגיון בדברים שלו.
"אתה בא היום להודיה?" שאלתי.
"כן. עדכנו אותי כבר" אמר "תבוא איתי?".
"הודיה באה לפה מוקדם יותר, היא רוצה לדבר" אמרתי.
"בסדר. אני אראה אותך שם" אמר "רק אל תעשה שטויות, תחשוב טוב לפני כל צעד שאתה עושה".
לקחתי את דבריו ממש לתשומת ליבי.
באמת שהשיחה שלי איתו עשתה לי רק טוב.
"אז תנוח קצת, נתראה בערב" הוא קם מהמיטה לכיוון הדלת.
"דניאל" קראתי בשמו בקצת פקפוק והיסוס.
"מה?" הוא הסתובב.
"תודה" אמרתי.
הוא חייך אליי ויצא מהחדר.
שהוא יצא מהחדר, הרגשתי כאילו אלוהים כרגע נתן לי שיחה עם עצמי לפני התאונה.
"ליאורי תבוא לאכול" שמעתי את אימא צועקת מהמטבח.
יצאתי מהחדר עם חיוך לכיוון המטבח.
"ידעתי שדניאל יעשה לך רק טוב" חיבקה אותי וחייכה.
ראיתי את אבא מסתכל עליי בחיוך, לא מוסיף מילה.
"היא עשתה לי הכי טוב בעולם".
"שב מאמלה שב לאכול" שיחררה אותי מהחיבוק והראתה לי את השולחן הערוך לכבודי.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי לאכול.
"ממש טעים" אמרתי והסתכלתי על אימא.
היא חייכה אליי והסתובבה אל אבא, ואז החזירה את מבטה אליי.
"המאכל האהוב עלייך" היא אמרה.
היה רוך ואהבה בדבריה.
התענגתי על כל ביס וביס כאילו אין יותר.
***
יצאתי מהמקלחת ובחרתי בגדים.
לא הכרתי את הארון אבל בחרתי בגדים יפים. התחשבתי בכך שזאת היום הולדת של האקסית שלי.
"ליאור, הודיה פה" צעקה אימא.
"אני בא" אמרתי.
רציתי להחליף חולצה כי לא היה בא לי עליה. הורדתי את החולצה במהירות.
"ליאור כמה זמן להתאר…." היא פתחה את הדלת ונהיה שקט.
שמתי חולצה והסתובבתי אליה.
היא עמדה שם עם שמלה צהובה מעט שקופה ורגליה השחומות היו חלקות והחזירו ברק לעיניי, הפוני שלה מסודר לצד ימין והשיער החלק שלה נשפך על כתפיה בצורה אחידה.
"את מדהימה" אמרתי לה.
"תודה" היא אמרה "גם אתה נראה לא רע".
בלב הבנתי טוב מאוד איך יכולתי להיות חבר שלה.
אבל לא כל-כך הבנתי למה נפרדתי ממנה.
חייכתי אליה.
"יאלה בוא" היא אמרה.
פתחתי לה את הדלת.
"אחרייך" אמרתי.
היא יצאה ואני אחריה.
"תהנה מאמלה, הודיה תשמרי עליו" ביקשה אימי.
"ברור" אמרה הודיה בחיוך ושלחה לה נשיקה באוויר.
יצאנו מהבית לכיוון השביל והתהלכנו. מתחילת השביל ועד סופו היה שקט עד ש…
"עדכנתי את כולם בקשר למצב שלך, אל תדאג לא יטרידו אותך בשאלות" אמרה.
"תודה".
"תגיד…." התחילה "כבר חשבת על מה שדיברנו?".
לא הסתכלנו אחד על השני. יכול להיות שהיא הסתכלה עליי אבל אני הייתי עסוק בלהסתכל על הרצפה, בוחן את עקבותינו.
"לא".
היה שקט כל הדרך עד שנכנסנו לבית פרטי גדול עם גינה ענקית ושלט גדול "משפחת בן אבו". הלכתי אחרי הודיה בקצת חשש והיסוס.
"כאן את גרה?" שאלתי.
"כן" אמרה.
הלכנו מאחורי הבית, שם הייתה גינה הרבה יותר גדולה ומורחבת עם אורות צבעוניים, עמדת דיג'יי ושולחן ארוך עם חטיפים ושתייה, המון שתייה.
"כמה חיכית לרגע הזה לפני חצי שנה" אמרה בחיוך והסתכלה שהכול במקום ומסודר.
"אני?" שאלתי.
"כן. חיכית לרגע הזה שאני אהיה בת 17" אמרה.
חייכתי אליה.
"מזל טוב" ניסיתי להעביר את הנושא.
"תודה" אמרה והעבירה את מבטה אליי בשביל שאבחין בחיוך.
"הודיה, אני….." התחלתי.
"היום יום הולדת היום יום הולדת לילדה הכי יפה ביבנה" קפצו עליה 3 בנות שאלוהים יודע מאיפה הן צצו.
מאיפה הן באו? אני באתי לספר לה ש…
בום גדול החריש את אוזניי…