לא חוקית – פרק 22.

פרק 22 – ריח מוכר ואהוב.

"ועכשיו… אחרי שאתה יודע הכול כולל הכול,
אתה רוצה לנסות?"
—
מה אני עושה? זה נכון?
הרגשתי כאילו האדמה נפתחת מלמטה ולוקחת אותי אליה.
הרגשתי בן אדם חדש, בלי זיכרון, בלי כלום… רק כמה פלאשבקים שמספרים לי מה אמרתי ולא מה הרגשתי.
אבל באותה שנייה, הרגשתי שעולמי חרב עליי.
"אני רוצה לחשוב קצת בסדר?".
"זה בסדר גמור" אמרה "אני אניח לך לנפשך, בינתיים תחשוב".
היא הסתכלה עליי מספר שניות.
"תודה" חייכתי אליה.
באמת שהיא לקחה את הדברים בקלילות ולא התעצבנה עליי כמו גל. כאילו שאני אשם שאני לא זוכר.
היא נשקה לי ללחי ויצאה מהחדר.
חזרתי לשכב.
בדיוק שהדלת נסגרה היא נפתחה שוב.
"אימא" בעודי עובר למצב ישיבה.
"תשכב תשכב" סימנה לי עם היד.
חזרתי לשכב.
היא תפסה את הכיסא של המחשב והזיזה אותו ליד המיטה, לידי.
"אני יודעת שקשה לך".
"את אולי יודעת שקשה לי אבל את לא יודעת עד כמה" הסתכלתי על התקרה ולא עליה.
"אני לא יודע מה לעשות… מצד אחד, הודיה מצד שני, גל".
"אתה לא חייב לבחור" אמרה "אני יודעת מה אתה מרגיש".
העברתי את מבטי אליה.
'את לא יודעת. את לא יודעת מה זה לקום בבוקר אחד לנסות להיזכר והמוח רק מחזיר לך כאב.
את לא יודעת מה זה להרגיש זר בין כל האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלייך" המשכתי להסתכל עליה 5 שניות לאחר שסיימתי להגיד את המשפט ואז החזרתי את מבטי לתקרה.
היא נותרה ללא מילים. בלעה אותן.
"למה מכל התאונה הזאת דווקא אני זה שנפגעתי הכי קשה?".
"יהיה בסדר מאמלה" אמרה ושפשפה את ידה בבטני.
"עכשיו בסדר, אבל לא מושלם" אמרתי.
"רוצה לבוא איתי לבית החולים להביא את אבא?" העבירה את הנושא.
"אבא?" שאלתי מופתע.
"כן. מה חשבת?".
"למה הוא בבית חולים?" שאלתי "מה קרה לו?".
"לאבא יש בעיות בלב, והתאונה שלך קצת גרמה לו להתרגש".
"שיט מה הוא בבית חולים בגללי?".
"זה לא בגללך".
הסטתי את ראשי שמאלה.
"טוב אני הולכת להביא אותו, אל תלך מהבית עד שאני באה ליאורי" נשקה על ראשי ויצאה.
"כוסאמק" מלמלתי.
הפלאפון שלי צלצל מהכיס.
הוצאתי אותו מהכיס ועל צג הפלאפון היה רשום: "בן".
"הלו?".
"הלו" עניתי בחזרה.
"איפה אתה אחי? אתה בבית?" שאל בן.
"כן" אמרתי.
"טוב אני בא אלייך,מצאתי משהו שיכול מאוד שיעזור לך להיזכר" אמר.
"בסדר" אמרתי.
"יאלה ביי אחי".
"ביי" אמרתי.
קצת קשה לי לקרוא לבן "אחי". לא יודע למה אני עדיין מרגיש לא שייך ולא קשור.
תפסתי את הכיסא והחזרתי אותו למקומו, מול המחשב.
התיישבתי עליו, חיפשתי דברים במחשב.
אני לא יודע מה בדיוק חיפשתי. יכול להיות שחיפשתי משהו שיכול לספק לי תשובות.
אבל אני מרגיש שאין, אין מצב שרשמתי משהו איפה שהוא.
כבר הייתי על סף ייאוש לדעת מי אני.
אני לא רוצה לאכזב אף אחד, אבל זה יוצא ככה מבלי שאני ארצה.
נשמע הפעמון של הדלת של הבית והלכתי לפתוח.
מן הצפוי שזה יהיה בן.
"מה קורה?" טפח על כתפי והמשיך לחדר.
נעלתי את הדלת של הבית והלכתי בעקבותיו.
"מה מצאת?" שאלתי אותו.
"שנייה אחי. אני צריך להתרוקן" פתח את הכפתורים של הג'ינס שלו. זרק את הפלאפון וכמה דפים על המיטה ונכנס לשירותים שבחדרי.
הפלאפון שלו שעל המיטה רטט.
"יש לך הודעה" אמרתי.
"תפתח" בעודו בשירותים.
תפסתי את הפלאפון שלו מהמיטה ופתחתי את ההודעה.
"תדאג שהוא יגיע לבד, בלעדיה. תודה! אין עלייך!" מאת: הודיה.
"אני חושב שיש לך סתימה בשירותים" בעודו סוגר את כפתורי הג'ינס.
עשיתי אחד ועוד אחד בראש ויצא לי שהודיה התכוונה לגל.
בגלל זה היא הייתה כ"כ נחמדה וטובה אליי?
"מה קרה אחי?" שאל בן "על מה ההלם?".
"על מה דיברת עם הודיה?".
הוא חטף את הפלאפון מידי וקרא את ההודעה.
"זה לא מה שאתה חושב" בעודו מכניס את הפלאפון לכיסו.
'אין לך מושג מה אני חושב בכלל" הרמתי את קולי "אני חושב שאתה והודיה מנצלים את זה שאיבדתי את הזיכרון".
"נראה לך?" התיישב לידי "נראה לך שהייתי עושה לך דבר כזה? אתה החבר הכי טוב שלי. אני סיפרתי לך הכול" אמר.
"אז מה זה? מה זאת ההודעה הזאת?" שאלתי.
"אני לא יכול להגיד לך".
"לא יכול להגיד לי? בתור ה"חבר הכי טוב שלי" אתה מסתיר ממני דברים?" שאלתי.
"מצטער" אמר.
להצטער? זה מה שיש לו להגיד לי?
"אני רוצה להיות לבד" חיפשתי דרך להעיף אותו.
"אתה לא רוצה לדעת מה יש לי להראות לך בקשר לזיכרון?" אמר.
"לא היום".
למרות שהשתוקקתי לדעת. בחרתי שלא.
שמעתי את הדלת של הבית נטרקת. כנראה שהוא התעצבן.
אבל מה הוא מצפה? שהוא והודיה יתכננו דברים ואני פשוט אפול לפח שלהם?
לא ידעתי כבר מי האיש הטוב ומי האיש הרע בסיפור הזה.
לא ידעתי מול מי אני נלחם, מול מי אני עומד.
***
"ליאורי" שמעתי את קולה של אימא מתקרב לחדר.
הדלת נפתחה ולמעשה נעמד שם איש מבוגר והסתכל עליי בצורה מוזרה.
"אבא?" שאלתי בשביל להיות בטוח.
הוא חייך.
"בוא אליי" אמר.
קמתי אליו בחשש, אך היו בו דברים שהזכירו אותי כך שלא היה לי ספק שזהו אבא שלי. היה לי מן דחף לחבק אותו, אז עשיתי את זה.
הריח הזה של הבגדים שלו היה ריח מוכר ואהוב.
הוא הסתכל עליי…
"רק טוב מצפה לך אם רק תרצה" חייך אליי.
"אני רוצה" אמרתי בביטחון.
לא הבנתי את הפירוש רק טוב. אבל משום מה סמכתי על המילה שלו.
"ליאורי יש בשבילך מישהו בדלת" צעקה אימא.
אבא סימן לי מן טוב כזה שאני יכול ללכת והלכתי לכיוון הדלת.
מי עוד יעבור כאן לביקור היום?
הודיה עמדה שם ליד הדלת.
"תכנסי" אמרה אימא.
"אני רוצה לדבר עם ליאור בחוץ" בעודה מסמנת לי לצאת אליה.
יצאתי אחריה.
בתוכי לא הייתי מוכן לשמוע שום דבר.
היא הובילה אותי לגינה והתיישבה על הנדנדה שיש לי בגינה.
"אני יודעת מה אתה יודע" אמרה.
"הוא כבר רץ לספר לך?".
"לספר לי מה?".
"אל תשחקי אותה. שהתוכניות שלך לנצל אותי נהרסו" אמרתי עצבני.
"מה פתאום לנצל? פשוט רציתי זמן לבד, לשנינו" אמרה.
"אבל אמרתי לך שאני לא איתה נכון?".
"מצטערת".
לא ידעתי מה לעשות…
היא שוב משאירה אותי ללא מילים, הרגשתי מן חולשה לידה.
לא הכרתי את עצמי איתה. מצחיק שאני אומר את זה, כי אני לא מכיר את עצמי בכלל.
"מחר היום הולדת ואתה בא נכון?".
"אני חושב שכן".
"אין חושב! אתה בא וזהו. תכבד אותי. בתור החבר שלי לשעבר" אמרה.
"בסדר" אמרתי בחיוך.
היא חיבקה אותי חזק.
"טוב תיכנס הביתה" אמרה "תחשוב על מה שאתה אמור לחשוב".
נשקתי ללחי שלה, קמתי מהנדנדה ונכנסתי הביתה.
"ליאורי" אמרה אימא.
"מה קרה?" שאלתי כי הבחנתי בפרצופה המוזר.
"תשב" אמרה.
אבא ישב לצידה עם פרצוף בדיוק כמו שלה.
התיישבתי על הספה לידם.
"יש לנו רעיון" אמרה.
"לנו?".
"לי ולאבא" אמרה.
"מה הרעיון?".
"זה רק בשבילך בן שלי, והבחירה כולה שלך" אמרה "אנחנו איתך בכול".
"נו" ניסיתי לזרז את העניינים.
"מה אתה אומר על להתחיל את החיים החדשים שלך בעיר אחרת?" שאלה עם חיוך וקצת ספק.
חשבתי לעצמי בלב, אולי זה רעיון טוב….?