לא חוקית – פרק 21.

פרק 21- הדרך חזרה.

"ואו מה זה היה הדבר הזה?" שאלתי.
'הודיה' אמר בן.
—
"הודיה?" חזרתי שוב על שמה שיבין שזה לא עזר לי בדיוק.
"תשמע אני לא רוצה לשקר לך כמו בעבר, אני אספר לך הכול" התחיל.
הסתכלתי עליו בפניי לא מבין, כי באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"אתה מכיר אותה" אמר והסתכל עליי "היא הייתה חברה שלך".
"חברה שלי?" הסתכלתי עליו בהלם.
"ולא סתם חברה, הייתם ביחד שנתיים. אהבת אותה באמת".
"שנתיים היינו חברים? אז למה היא לא התייחסה אליי עכשיו? למה היא התנהגה כאילו אני סתם עוד איזה מישהו?" שאלתי ובאמת שלא הבנתי את הדברים.
"פגעת בה".
"פגעתי בה?" אמרתי בהלם "מה עשיתי?".
"היא הייתה רגילה שאתם נפרדים חוזרים נפרדים חוזרים, עד שיום אחד פשוט לא חזרתם".
"למה לא חזרנו?" שאלתי מסוקרן, באמת שרציתי לדעת.
"התאהבת" אמר.
"בבחורה הזאת נכון?".
"כן, בגל".
"ולמה התכוונת שאתה לא רוצה לשקר לי כמו בעבר?".
"עזרתי להודיה לחזור אלייך" הוא אמר "ושיקרתי לך בכל מיני דברים".
"סלחתי לך?" שאלתי…
"כן. לקח זמן אבל בסופו של דבר הבנת שהכול היה בשביל לעזור. אבל היית כ"כ גמור מזה שאתה לא יכול להיות עם גל".
"אהבתי אותה ממש?" שאלתי.
"כן. עד כמה שאני יודע".
"על מה היא דיברה איתך בחדר?" שאל בן מסוקרן.
"סתם. סיפרה לי איך הכרנו" אמרתי.
הוא לא הגיב על זה.
הייתה שתיקה.
"אני מצטער, אני באמת מצטער לאכזב אותה ואת כולכם" אמרתי.
"אין לך מה להצטער אחי, אתה לא אשם" אמר ותמך בי בכתף עם ידו.
"אני חושב ש…" התחלתי "אני חושב שאני לא אוהב אותה כמו פעם" אמרתי.
"ייקח לך זמן אחי, זה לא מגיע בשניות".
"אבל גם כשהיו לי הפלאשבקים אז לא הרגשתי כלום בלב".
"פלאשבקים? היו עוד פלאשבקים?" הרים בן את קולו טיפה.
"כן. כשהייתי עם גל בחדר" אמרתי.
"מה ראית בהם?" שאל.
"לא יודע… זה היה מוזר. כשהיא חיבקה אותי אז היה לי פלאשבק של איזה סוד שהיא מסתירה. וכשהיא באה לספר לי איך הכרנו היה לי פלאשבק של היום בו הכרנו" אמרתי.
"זה ברור לך שזה אומר משהו אחי".
"לא הרגשתי כלום בלב כשהם היו" אמרתי.
"אמרתי לך אחי, זה ייקח זמן".
"אני חושב לוותר".
"לוותר?" אמר בן מופתע, מדגיש כל אות במילה.
עשיתי פרצוף.
"זה לא ליאור שאני מכיר. כשנודע לך שגל לא יהודייה, אתה הפכת את כל אבל כל העולם בשביל להיות איתה, ואפילו עדיין לא סיימת להפוך אותו" אמר בן.
שוב פעם עשיתי פרצוף של חסר אונים.
"אז כנראה שהשתנתי" אמרתי בלית ברירה.
"מה?" אמר בן "מצטער אחי, אני לא יכול לשמוע את השטויות שאתה אומר, קום אני אחזיר אותך הביתה".
קמתי מהספסל והלכתי בעקבותיו.
כל הדרך הקצרה שתקנו.
הוא הסתכל עליי מתהלך בשביל, לרגע הרגשתי כמו ילדה קטנה שההורים שלה שולחים אותה לבית ספר פעם ראשונה לבד ברגל.
סימנתי לו עם היד שהוא יכול ללכת כבר.
הוא לא הלך. הוא חיכה שאני אפתח את הדלת.
פתחתי את הדלת וסגרתי אחריי.
"ליאור" קמה אימא מההלם של הדלת.
"כן, זה אני" עניתי לה "אני חושב" מלמלתי לעצמי…
"בוא לפה בן שלי, בוא לידי" אמרה ופינתה לי מקום לידה בספה.
התיישבתי לידה, היא פתחה זרועותיה.
"למה הכול שחור ודפוק?" שאלתי בעודי מתכרבל בגופה.
"יהיה בסדר" אמרה "הכול יהיה בסדר".
"אני לא בטוח".
"רק תאמין שאתה יכול להיזכר, ואתה תיזכר" אמרה.
"את חושבת אימא?" שאלתי אותה.
היא חייכה. כנראה מזה שקראתי לה אימא.
"אני בטוחה".
***
דפיקות קטנות על דלת חדרי העירו אותי משנתי.
וכשפתחתי את עיניי, קרן האור שבצבצה מחלוני נכנסה לעיני והעירה אותי עוד יותר.
"פתוח" צעקתי.
הדלת נפתחה בזהירות ובאיטיות.
"בוקר טוב" אמרה גל בחיוך והתיישבה על מיטתי, לידי.
"בוקר טוב גם לך" אמרתי וקמתי למקלחת לשטוף את הפנים ולצחצח את שיניי.
הקטע הזה יצר מן מצב כזה שקמתי בדיוק מתי שהיא התיישבה.
כשיצאתי מהמקלחת התיישבתי על כיסא המחשב.
"למה אתה מפחד?" קמה למולי.
"אני לא" אמרתי.
"אתה מפחד… אתה מפחד להתמכר, לאהוב כמו שאהבת".
"אני לא מפחד מכלום" אמרתי "אני פשוט צריך זמן קצת לעצמי".
"בבקשה הזמן לשירותך" תפסה את התיק ויצאה.
"כוסאמק" אמרתי ודפקתי אגרוף לשולחן המחשב שנדנד את הבשמים שהיו עליו.
נשכבתי על הגב, במיטה.
הרגשתי שמישהו יושב לי במוח עם הדלת של הזיכרון ולא נותן לי לעבור.
עצמתי עיני כשראשי מופנה אל התקרה.

"מאמי אתה קולט שמחר אנחנו ביחד שנה?"
"אני אוהב אותך"
"אני הכי אוהבת אותך בעולם"
"בחיים לא תהיי לבד אני מבטיח, תמיד אני אמצא איכשהו את הדרך אלייך בחזרה"

מי זאת? שאלתי את עצמי בלב.
זאת הודיה?
בפלאשבק שלי היא נראתה קצת שונה.
אולי בגלל שזה היה לפני המון זמן.
אם בן הזה שיקר לי בעבר, למה שתהיה לו סיבה להגיד עכשיו את האמת? אולי הוא משקר?
אבל אולי הוא גם דובר אמת, אולי הוא לוקח את זה שאיבדתי את הזיכרון בתור הזדמנות להתחיל איתי דף חדש?
אני לא יודע… אני משתגע!
אני חייב לחזור לעצמי ומהר.
רגע, מי זה אני בכלל?
איך אני מתנהג? מה אני אמור לעשות?
"ליאור" נפתחה הדלת של חדרי וניצבה שם אותה ילדה שעליה הפלאשבקים שלי.
היא הייתה בעלת שיער שטני ארוך וחלק כמו מקלות, עניים נוצצות, נראה לי שמבכי.
עשיתי פרצוף. לא ידעתי מה לומר.
כאילו היא קראה את מחשבותיי.
התיישבתי מההתרגשות. היא התיישבה לידי.
"רק עכשיו שמעתי מה שקרה" אמרה וחיבקה אותי.
הריח, הריח של השיער הזה…
הריח של הגוף הזה…

"תמיד אני אשמור עלייך"
"מבטיח?"

"אני מכור אלייך" פלטתי עם עניים עצומות.
"אתה מה?" אמרה והתנתקה מהחיבוק.
"כלום".
"באמת שכחת? אתה לא זוכר כלום מהשנתיים המדהימות שעברנו יחד?" שאלה.
סימנתי לה מן "לא" עם הראש. ה"לא" שאכזב את כולם.
"תראה ליאור… אני אספר לך את האמת".
חיכיתי לשמוע… לא קטעתי אותה.
"אני הייתי לא בסדר, אנחנו נפרדנו והייתי בטוחה שנחזור.
הייתי בטוחה שהכול יסתדר כמו שרציתי, כמו שהבטחת.
עשיתי דברים איומים" אמרה.
"מה קרה? מה עשית?"
"אתה התאהבת במישהי, וניסיתי להרוס לך" השפילה מבטה "באמת ליאור שהכול היה בכוונה טובה. לא יכולתי לסבול את עצם העובדה שמישהי אחרת חשה במגע ידייך. שמישהי אחרת מנשקת את השפתיים שלך, השפתיים שלי!
ובכלל את העובדה שלמישהי אחרת אתה אומר שאתה אוהב אותה".
נרתעתי. באמת שהייתי בהלם. בלעתי את הרוק שהתקשה לעבור במורד הגרון מרוב שצברתי אותו.
היה לה משהו אמיתי בעיניים שחייב אותי להאמין לה.
האמנתי, נסחפתי למה שהיא סיפרה.
"למה עשית את כל זה?".
"כי אני אוהבת אותך. כי לא אהבתי אף פעם כמו שאהבתי אותך. כי לא התמסרתי לאף אחד מלבדך".
"ולמה את אומרת לי את זה? את במילא יודעת שאני לא זוכר כלום".
"כי אני רוצה להתחיל מחדש, באמת. אני רוצה דף חדש. ואם אתה עם הגל הזאת אז שיהיה לכם המון בהצלחה ואני מאחורייך בכל דבר, באמת".
"אני לא איתה" אמרתי.
"אה לא?".
"לא".
היא חייכה חיוך קטן שחשף את כל שיניה הלבנות.
"אז אני יכולה לנסות לגרום לך להיזכר?" העבירה את לשונה על שפתיה והפכה אותן לנוצצות.
"איך?" שאלתי.
היא שיחקה עם ידה בעורפי והקריבה אותי אליה לאט לאט.
חשתי בשפתיה הרכות והתענגתי על ריח התות שבקע מפיה.

"אני לא רוצה לאבד אותך"
"את לא תאבדי"
"אני מבטיח להיות מאחורייך בכל דבר שתבחרי, ואני אקיים תמיד את מה שהבטחתי, אני אשמור עלייך אפילו שאנחנו לא ביחד, תמשיכי הלאה הודי"
"מה שווה לי להמשיך בלעדייך?"

התנתקנו מהנשיקה.
"יש דברים שאני זוכר".
"מה זאת אומרת זוכר? מה אתה זוכר?".
"אני זוכר שפחדת לאבד אותי, וכמו מטומטם ויתרתי עלייך".
"אתה לא מטומטם. תמיד אתה יכול לתקן" אמרה בחיוך.
"את חושבת?" שאלתי.
"נלחמתי עלייך כמו שלא נלחמתי בחיים שלי.
אז במקום לשבת ולבכות, מזל שבאת… בדיוק שנייה לפני שעמדתי לוותר". אמרה ותפסה את עיני בעיניה חזק.
"עדיין נלחמת? גם אחרי שהבנת שאני עם גל?".
"עד היום. עד היום שהיית עם בן שהזמנתי אותך ליום הולדת. תכננתי לסדר את הכול. רציתי לדבר איתך. להגיד לך שאני מוותרת" אמרה "ואז נודע לי".
"נודע לך?" שאלתי מופתע ולא מבין על מה היא מדברת.
"מה שקרה לך".
"ואם היית מוותרת כבר, לא היה לנו שום סיכוי?".
"לא" זה היה ישר ואמיתי.
"ועכשיו… אחרי שאתה יודע הכול כולל הכול,
אתה רוצה לנסות?"