לא חוקית – פרק 20.

פרק 20 – פלאשבקים.

"גל?" שאלתי.
"מה אמרת?" שאל בן וכל המבטים היו אליי.
—
"גל" אמרתי שנית.
מנסה להיזכר אבל החור השחור הזה שיש לי רק גדל, הוא מכאיב לי.
"מאמי שלי" קפצה עליי וחיבקה אותי.
זרמתי עם החיבוק וחייכתי.
"ליאור, אתה זוכר הכול?" שאל בן והתקרב אליי.
התנתקתי מהחיבוק ועשיתי "לא" עם הראש.
"ראיתי" אמרתי.
"מה ראית?" שאל בן.
שפשפתי את המצח והעברתי יד על הפנים.
"תשב מאמל'ה שב" אמרה אימא והובילה אותי לספה.
התיישבתי.
הם כולם התיישבו אחריי.
"מה ראית?" שאלה אימי ושיחקה בשיערי.
"היה לי מן פלאשבק" אמרתי.
"ומה ראית בו?" שאלה אימא.
"אותה" אמרתי והצבעתי על הבחורה ההיא.
"במה נזכרת?" שאל בן.
"ראיתי שנלחמתי עליה" אמרתי.
היא חייכה.
"הוא זוכר אותי" אמרה בחיוך.
אימא השתיקה אותה בתנועת שקט.
"מה עוד?" שאלה אימא.
"אני זוכר שהיית לטובתי" אמרתי לאימי.
היא חייכה אליי וחיבקה אותי.
עדיין חשבתי שאני הוזה. רציתי שהכול יהיה רק חלום רע.
"אני יכולה לדבר איתו ביחידות?" שאלה הבחורה.
"כן" אמרה אימי וניתקה את החיבוק.
הבחורה הושיטה את ידה אליי, נאחזתי בה. הרגשתי איתה בטוח. קמתי בעקבותיה לעבר חדרי.
נכנסנו לחדר והיא סגרה את הדלת.
"שב" אמרה וסימנה לי לשבת לידה.
התיישבתי.
"את גל?" שאלתי.
היא הסתכלה עליי מספר שניות ואז עשתה מן "כן" עצוב כזה.
"למה את עצובה?" שאלתי.
"כי אתה לא זוכר את כל מה שעברנו בשביל להיות מה שאנחנו" אמרה.
הסתכלתי עליה, על עיניה הדומעות, על שפתיה היבשות.
חייכתי מן חיוך עצוב.
"היא לא חוקית" אמרתי.
היא השפילה מבטה.
"אתה יודע הכול" אמרה.
"אני זוכר רק דברים שקרו לי איתך" אמרתי.
"חבל שאת הרעים" אמרה.
"לא רק. אני זוכר שפחדת" אמרתי.
"פחדתי?" שאלה.
"כן. שאני אברח ממך" אמרתי.
היא הסתכלה עליי, הרגשתי שהיא מרחמת עליי.
"זה נכון" אמרה.
"אני יכולה לבקש ממך משהו?" שאלה.
"כן" אמרתי.
"אני יכולה לחבק אותך?" שאלה.
היא לא חיכתה לתשובתי והתקרבה לחבק אותי.
הריח של השיער שלה חלחל לאפי ועשה לי צמרמורת בכל הגוף.

"יש דברים שאתה לא יודע עליי"
"תקשיבי גל, אני יודע שאת רוצה שנהיה ביחד, אבל את מסתירה ממני מלא סודות שאם זה ככה אין מצב שנהיה ביחד"
"איזה סודות? על מה אתה מדבר?"

"מה הסוד?" שאלתי והתנתקתי מהחיבוק.
"סוד?" חזרה על מילותיי.
"כן" אמרתי.
'מה?' שאלה.
"את מסתירה ממני משהו" אמרתי.
"אני לא מסתירה כלום" כמעט הצליחה לשכנע אותי.
"הסתרת ממני משהו בעבר" אמרתי.
היא שוב השפילה מבטה.
"מה קרה?" שאלתי והרמתי עם הסנטר שלה את ראשה למעלה, אליי.
"הסוד הוא שאני לא יהודייה" אמרה והתנגדה לידי.
קמתי מהמיטה והתהלכתי ימינה שמאלה.
"בגלל זה האהבה שלנו הייתה לא חוקית?" שאלתי.
"כן" אמרה בזמן שהיא עוד יושבת.

"עזוב ליאור, תן לי ללכת"
"לא, אף פעם לא"
"אתה יודע שזה לא נכון"
"הלב שלי אומר שכן"

"אהבתי אותך. אהבתי אותך נורא" אמרתי והסתכלתי עליה בעמידה.
היא לא הסתכלה עליי היא הזילה דמעות.
"מה קרה?" אמרתי וישבתי מולה בישיבת צפרדע.
"זה כואב לי" אמרה.
"מה כואב לך?" שאלתי.
"שאתה אומר את זה ככה בזמן עבר"
"תקשיבי, אני…." התחלתי.
היא שמה את ידה על הפה שלי.
"אתה לא צריך לומר דבר. אני מבינה הכול" אמרה.
היה עצוב לי על הנשמה לראות שהיא בוכה ככה.
הרגשתי שאני מכיר אבל לא מכיר אותה כמו ההרגשה שאתה מדבר עם מישהו יום יומיים, ואתה מרגיש כאילו אתה מכיר אותו שנים.
"אני לא רוצה שתהיי עצובה" אמרתי והעברתי את שיערה מאחוריי אוזניה.
"מצטערת. זה קשה לי" אמרה.
קמתי מהישיבה וגררתי את כיסא המחשב למולה.
החזקתי את ידיה.
"תספרי לי איך הכרנו" ביקשתי.
"ירדת לאותו מלון שאני ירדתי עם אחותי, באילת" אמרה.
"אחותך?" שאלתי.
"הדר, שהיא ידידה טובה שלך" אמרה.
"גם היא לא יהודייה?" שאלתי.
"לא, אני מאומצת" אמרה.
"הבנתי" אמרתי.
"והתחלת איתי" אמרה בחיוך.
חייכתי בחזרה.

"לא תכירי בנינו הדר?"
"ליאור גל גל ליאור"
"בת כמה את?"
"22"
"למה החיוך?"
"גן ילדים… ביי לכם"

"היית קצת סנובית" אמרתי ויצאתי מהבועה.
"איך אתה יודע?" שאלה.
חייכתי ולא סיפרתי לה על הפלאשבקים הנוספים.
"ליאורי" שמעתי שתי דפיקות בדלת חדרי.
"מה?" עניתי.
הדלת נפתחה ולידה ניצבה אימא.
"אני חושבת שכדאי שתנוח, זה מספיק להיום. אתה מתאמץ יותר מידי" אמרה.
"את צודקת" אמרה גל בעצב.
היא תפסה את התיק שלה מעל שולחן המחשב, התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה בלחי. היא יצאה מהחדר ואימא סגרה את הדלת.
נשכבתי על המיטה.
הצטערתי. הצטערתי לאכזב את כולם בכך שאני לא זוכר אותם.
"אחי" הדלת נפתחה מהר ובן התקרב אליי.
"אה?" עניתי לו וקמתי למצב ישיבה.
"אני הולך אחי" אמר.
"אני בא איתך. אני רוצה לנשום קצת אוויר" אמרתי.
"רוצה שנלך לסיבוב?" שאל.
"כן" אמרתי.
פתחתי את הארון ולבשתי חולצה אחרת.
בן יצא מהחדר ואני בעקבותיו.
"אתה לא נח?" שאלה אימי.
"אני יוצא לנשום אוויר" אמרתי.
"בלי שטויות, בן אתה אחראי להחזיר אותו עד לפתח הדלת" אמרה.
"עליי" אמר בן.
"אני סומכת עלייך" אמרה.
הוא חייך, פתח את הדלת ויצאנו מהבית.
הלכנו במדרכה והתחלנו לדבר טיפה.
"אז מה בדיוק ראית בפלאשבק?" שאל.
"לא יודע… אני לא יודע מה קורה איתי" אמרתי.
"שב" אמר וסימן לי לשבת על הספסל.
התיישבנו על הספסל.
"אני אעשה הכול בשביל שתיזכר אח שלי" אמר וטפח את ידו על רגלי.
"תודה" הסתכלתי עליו וחייכתי.
פתאום אוטו נעצר לידנו.
מישהי יצאה מהחלון האחורי והסתכלה עליי ועל בן.
"בנוש" אמרה והסתכלה על בן בחיוך.
"מה נשמע?" שאל בן.
"בסדר גמור מה איתך?" שאלה.
"בסדר" אמר בן.
"לא יצא לי לתפוס אותך, אז רציתי להגיד לך שעוד יומיים אני חוגגת יום הולדת בבית. אתה מוזמן לבוא וגם החבר הזה שלך יכול לבוא" אמרה והסתכלה עליי במן זלזול.
"יש המון דברים שאת לא יודעת" אמר בן, מנסה להסביר לה.
"הדברים האלה לא מעניינים אותי" אמרה והמשיכה לנסוע.
"ואו מה זה היה הדבר הזה?" שאלתי.
"הודיה" אמר בן.