לא חוקית – פרק 19.

פרק 19- בין חיים למוות.

"תיזהר" צעק בן על דניאל.
פתאום ראיתי אור בוהק לבן ושמעתי בום חזק שהחריש את אוזניי…
—
רעש, רעש של המון אנשים. מתהלכים ימינה שמאלה.
"צוות החייאה לחדר 224 מהר!!!" צעק אחד הרופאים במסדרון.
זה הוא, זה החדר שלו.
"הוא יהיה בסדר?" שאלה אימא של ליאור את הרופא.
"הוא בטיפול נמרץ. הראש שלו נפגע והוא קיבל מכה חזקה מאוד. יהיה טוב גברתי" אמר הרופא וטפח על כתפה.
היא נקרעה. היא פשוט נשברה.
הבכי פרץ, בלע את כאבה. היא לא ידעה מה לעשות.
הבן שלה, הבן היחיד שלה שוכב שם בפנים. בתוך החדר, "מטייל" בין חיים למוות.
היא הלכה הצידה וקראה תהילים. הדבר היחיד שיכלה לעשות על מנת להרגיע את עצמה.
חיים, אבא של ליאור, כמובן התרגש מהידיעה ובית החולים החליט להשאיר אותו עוד כמה ימים.
כשהיא סיימה לקרוא תהילים היא פשוט עצרה כל רופא ורופאה שעברו לידה.
"מתי אני אדע מה קורה איתו?" שאלה את אחת הרופאות.
"גברת תשבי, תנוחי. את נראית נורא. את רוצה שאני אביא לך מים?" שאלה הרופאה את אימא של ליאור.
"לא, לא זה בסדר. רק תגידי לי מה יהיה איתו" אמרה רחל.
"בינתיים אני לא יכולה להגיד לך כלום. רק לחכות, לחכות ולקוות זה מה שנותר לעשות" אמרה הרופאה.
הדמעות שטפו את פניה.
רחל שילבה אצבעותיה כאות לתפילה.
"אלוקים שלי אני בחיים לא עשיתי שום דבר רע. תשמור עליו. תשמור על הבן היחיד שלי.
תיקח את הבריאות שלי אליו. תעזור לו" לחשה והסתכלה אל התקרה שבעצם שימשה כשמיים.
***
"גברת ברמן?" שאלה הרופאה שעברה במסדרון.
"כן? יודעים מה המצב?" שאלה רחל וקמה מהר מהכיסא.
"הבשורות הטובות הן שהבן שלך יצא מכלל סכנה" אמרה הרופאה.
"ברוך השם, ברוך השם!" מלמלה רחל.
"אני חושבת שכדאי שתשבי" אמרה.
"אוי אלוקים מה קרה לו?" שאלה רחל והתיישבה.
"כתוצאה מהמכה החזקה שהוא קיבל בראש, אחת מהאונות שלו נפגעה" אמרה.
"מה זה אומר?" אמרה רחל מההלם.
"זה אומר שהוא איבד חלק משמעותי מהזיכרון שלו". אמרה.
"מה אני אמורה לעשות עכשיו בעצם?" שאלה רחל.
"אני מציעה שהוא יישאר עוד יום בבית החולים ומחר הוא ישוחרר, בכל זאת אנחנו רוצים לעשות עוד כמה בדיקות. ובקשר לזיכרון שלו, יש המון מקרים שבהם אנשים מתחילים להיזכר אין לך מה לדאוג" אמרה.
"מתי הוא ייזכר?" שאלה.
"תשמעי, יש אנשים שאחרי ימים, חודשים ואפילו שנים. ולצערי, יש כאלה שאף פעם לא. אבל תעשי את מיטב יכולתך, תראי לו תמונות שלו שהוא קטן, תמונות שלכם ביחד. תציגי בפניו את החברים שלו" אמרה הרופאה.
"החברים שלו, מה איתם?" נזכרה רחל.
"מי אלה?" שאלה.
"שני הבנים שהגיעו איתו ביחד" אמרה.
"הבן שישב מאחורה הוא ממש השנייה השתחרר מבית החולים, הוא ישב באמצע עם חגורה לכן הוא ספג רק כמה מכות יבשות, עשינו לו צילום הוא לא שבר שום דבר ברוך השם. הוא כמו חדש"
"רחל" נשמעה צעקה מרחוק.
זה היה בן, הוא התקדם לעבר רחל ונעמד לידה.
"מאיפה אתה בא?" שאלה רחל כי ראתה את בן יוצא מחדר כלשהו.
"מדניאל"' אמר בן.
"איך אתה מרגיש?" שאלה הרופאה.
"אני בסדר" אמר בן.
"ומה עם הילד השני?" שאלה רחל.
"הוא קיבל מכה יחסית קלה בראש, ושבר צלע" אמרה הרופאה.
"איך הוא?" שאלה רחל.
"הוא כרגע לא נמצא בשום סכנת חיים, הרופאים מטפלים בו" אמרה הרופאה.
"תודה,תודה. אני ממש מודה לך. מחר משחררים את ליאור?" שאלה רחל.
"כן. תעשי את כול מה שאמרתי לך" אמרה הרופאה בחיוך.
"בוודאי" אמרה רחל.
הרופאה התקדמה במסדרון לעבר חדרים אחרים.
"מה קרה לליאור?" שאל בן.
"הוא לא זוכר כלום" אמרה.
"מה זאת אומרת לא זוכר כלום?" שאל בן.
"הוא קיבל מכה חזקה בראש שפגעה לו בזיכרון" אמרה רחל.
בן התיישב עם ידיים על הראש, הוא היה בשוק.
"כוסאמק" אמר ובעט בשולחן הקטן שהיה לידו.
"דיי דיי" אמרה רחל והתיישבה לידו.
היא חיבקה אותו.
"זה בגללי" אמר בן.
"כלום לא בגללך" אמרה והמשיכה לחבק, לתמוך.
"אני אף פעם לא נותן לדניאל לנהוג שהוא מסטול. איך נתתי לזה לקרות?" שאל בן אך כמובן שלא ציפה לתגובה.
"דיי מאמאל'ה דיי" אמרה.
"את רוצה להגיד לי שליאור לא יזכור אותנו?" אמר בן.
היא לא אמרה כלום, רק חיבקה.
***
נשמעו דפיקות בבית משפחת ברמן.
רחל ניגשה אל הדלת ופתחה אותה.
"בוקר טוב. האוטו שלי במוסך ואין לי איך להגיע לבית חולים. אני יכול לבוא איתך?" שאל בן.
"כן בוודאי" אמרה.
היא תפסה את המפתחות שהיו על השולחן הקטן שנמצא במטבח ויצאו לעבר הכביש.
הם נכנסו לאוטו ונסעו לכיוון בית החולים "סורוקה".
הם עלו במדרגות וחיכו ליד חדר 224 שיתנו להם להיכנס לקחת את ליאור.
"אני בינתיים הולך לראות את דניאל, הבטחתי לו אתמול שאני אבקר אותו" אמר בן והתקדם לחדר של דניאל.
"ברמן נכון?" עצר הרופא והסתכל על רחל.
"כן" אמרה.
'תקשיבי, אנחנו משחררים את ליאור. התגובה שלו אלייך תהיה טיפה אחרת, שונה. אל תופתעי, הוא לא ידע מי את. תנסי להתקרב, להסביר מי את כי לפעמים יש תגובות מאוד חריפות שילדים לא מוכנים לחזור לבית שלהם. תראי לו כל מיני דברים שהוא אוהב. תעזרי לו להתחבר למי שהוא היה. תראי לו סרטונים, תמונות, סדרות טלוויזיה שהוא אוהב. אנשים שהוא אוהב יכולים מאוד לעזור" אמר הרופא.
"תודה לך" אמרה רחל.
"בבקשה" אמר ופתח את הדלת של חדרו של ליאור.
הדלת של חדרי נפתחה.
ועמדה שם אישה מבוגרת, עם שיער בלונד קצר המגיע עד כתפיה, עיניה היו נפוחות, אפילו הייתי אומר עצובות. היא נכנסה לחדר והתיישבה על הכיסא הריק שהיה ליד מיטתי.
היא חייכה חיוך קטן. חיוך שמלא בעצב.
חייכתי חזרה למרות שאיני מכיר אותה.
"ליאורי" תפסה את ידי ובכתה.
מהאינסטינקט העפתי את ידה.
"מי את?" שאלתי את האישה המוזרה.
"ליאורי, אני אימא שלך" אמרה.
"אימא שלי?" שאלתי.
היא הכניסה את ידה לתיק והוציאה את הארנק שלה.
והראתה לי תמונה של ילד.
"מי זה?" שאלתי.
"זה אתה שהיית קטן" אמרה.
"אני?" שאלתי.
"כן" אמרה.
"מה קרה לי? למה אני פה?" שאלתי אותה.
"יצאת עם חברים, חבר שלך נהג שיכור ועשיתם תאונה. קיבלת מכה חזקה בראש ואיבדת את הזיכרון" אמרה.
לא ידעתי מה האישה הזאת רוצה ממני.
היא משקרת, לא משקרת .. לא ידעתי מה לחשוב.
נשמעו שתי דפיקות קטנות בדלת של חדרי.
"יבוא" צעקה האישה.
בפתח הדלת עמד נער, הוא היה גבוה עם שיער ארוך המסודר כלפי מעלה.
הוא התקדם אליי והסתכל עליי מלמעלה.
"ליאור" אמר הילד הזה והסתכל עליי בחיוך.
"אני שמח שהכול בסדר" אמר וישב על מיטתי.
הדלת נפתחה והאחות הסתכלה עליי.
"ליאור, אתה יכול להתלבש. אתה חוזר היום הביתה" אמרה.
האישה שטענה שהיא אימא שלי הוציאה מהארון הקטן שליד המיטה שלי את הבגדים והביאה לי אותם.
קמתי מהמיטה, בלי לומר מילה והושטתי את ידי אל הבגדים.
התלבשתי.
"בוא הביתה, לבית שלך" אמרה.
התקדמנו שלשתינו לעבר הדלת ויצאנו מהחדר.
ירדנו במעלית ויצאנו מבית החולים.
הלכתי בעקבות האישה הזאת.
משהו בה אמר לי שהיא דוברת אמת.
היא נכנסה לרכב.
"כנס" אמר הילד הזה.
נכנסתי.
קצת היה קשה לי לתקשר איתם, כי לא ידעתי מי הם ואיך קוראים להם.
ישבתי עם הילד ההוא מאחורה.
"אתה חבר שלי?" שיערתי.
"כן. אני ודניאל החברים הכי טובים שלך" אמר.
"דניאל?" אמרתי בפניי לא מבין.
"עשינו תאונה ו…" התחיל.
"אני יודע" אמרתי.
"היינו שלושתנו" אמר.
"מה קרה לך?" שאלתי.
"סתם קיבלתי כמה מכות יבשות" אמר.
"ולדניאל הזה?" שאלתי.
"נשברה לו צלע והוא גם קיבל מכה בראש" אמר.
"הוא איבד את הזיכרון כמוני?" שאלתי.
"לא, הוא קיבל מכה חלשה".
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
השקט שרר באוטו, הרגשתי שאני קצת מביך.
"בן" נשך את שפתיו.
חייכתי אליו חיוך קטן.
"זאת אימא שלך. אתה בטח יודע" אמר והסתכל על אימא שלי.
"כן" אמרתי בחיוך.
היא חנתה את האוטו ויצאנו ממנו.
הלכתי בעקבותיה לכיוון הבית, כי לא ידעתי מה ואיפה.
נכנסנו. הלכתי בעקבות בן.
"זה החדר שלך" אמר בן והתיישב על המיטה.
התיישבתי לידו והסתכלתי עליו.
"תספר לי על עצמי" ביקשתי.
רציתי לדעת מי אני, מה האופי שלי, למה הכול אטום שאני מנסה להיזכר? סוג של שחור כזה, כמו מערבולת כאב.
"אתה… " התחיל וחייך.
חייכתי ביחד איתו.
"יש לך מבחוץ תדמית מאוד קשוחה וקשה. אתה בן אדם שמאוד קשה להבין אותו. קשה להבין את הראש שלך, את הצעדים שלך והמהלכים שלך.
אבל אני, אתה ודניאל תמיד מבינים אחד את השני. יכולת פשוט לשאול אותי שאלה דרך העיניים והייתי יודע מה לענות. אתה מבפנים רגיש אבל באמת אין אחד שלא אוהב אותך בשכונה הזאת ובכלל" אמר.
"איך אני עם בחורות?" שאלתי עם חיוך. הייתי מרותק, באמת שרציתי לדעת עוד.
"בחורות…" אמר וחשב.
"יש לי מישהי? יש לי חברה?" שאלתי.
"יש מישהי שאתה אוהב" אמר.
"זה לא זמן טוב" שמענו את אימי מהסלון צועקת.
"אני רוצה לדעת למה הוא לא ענה לי מאתמול" זה היה קול של מישהי לא מוכרת.
"בן" צעקה אימי מהסלון.
"דקה" אמר בן ויצא מהחדר.
ישבתי על המיטה וחשבתי, מי אני?
התאמצתי להיזכר. רציתי לדעת הכול.
"באמת שזה זמן לא טוב" שמעתי את בן.
"אני רוצה לראות אותו" שמעתי מישהי אומרת.
"את לא יכולה" שמעתי את בן אומר.
"למה?" שאלה.
יצאתי מהחדר לראות על מה הוויכוחים.
והתקדמתי לסלון. ראיתי את בן ואימי עומדים מול בחורה.
"כי הוא עבר תאונה והוא איבד את הזיכרון" אמר.
"מה?" צעקה.
הסתכלתי עליה, על שחומת העור עם השיער הזהוב.
הסתכלתי על הויכוח שלהם, הם לא כל-כך שמו לב אליי.
המוח שלי התחיל לעמעם והעניים מצמצו מהר.

"גל אם את לא אומרת לי עכשיו, אני נשבע שאני הולך ואני לא חוזר יותר בחיים"
"ליאור אני באמת התאהבתי בך"
"אני רוצה להתנתק מהעולם, להיות רק איתך"
"אני אוהב אותך"
"ושכחת פרט אחד"
"איזה?"
"שאותך אני אוהב ואותה לא"
"סיפרתי לו מה שאני חושבת"
"מה את חושבת?"
"שאני בהריון"
"אתה באמת אוהב אותה?"
"כן"
"אבל הוא אוהב אותה שהוא נהיה עיוור אלינו, לא אכפת לו מה שנעשה או נאמר"

"גל?" שאלתי.
"מה אמרת?" שאל בן וכל המבטים היו אליי.