לא חוקית – פרק 17.

פרק 17- אנג'לה.

קולה של אימא היה עמוק וצרוד.
גל הסתכלה עליי ואני עליה.
—
"כוסאמק" מלמלתי.
"אמאל'ה מה קרה?" שאלה גל.
התקשרתי לאימא שלי.
"הלו"
"הלו אימא מה קרה?" שאלתי.
"אבא בבית חולים" היא בכתה.
"אימא תירגעי, מה קרה לו?" שאלתי.
"התקף לב" אמרה אימי.
"אתם בסורוקה?" שאלתי.
"כן" אישרה.
"אני בא, אבל זה ייקח זמן כי אני בצפון" אמרתי.
"תבוא כבר" שמעתי את אימי בוכה.
ראיתי את גל כבר מקפלת את האוהל, מבינה עניין.
"טוב אני בא" אמרתי וניתקתי.
"אני מקווה שאת לא כועסת" אמרתי וחיבקתי את גל מאחורה.
"מה פתאום, זה אבא שלך.. משפחה קודמת לכל" אמרה והמשיכה להתעסק באוהל.
"נו גל" אמרתי.
"זה בגללי" אמרה והסתובבה.
"מה בגללך?" שאלתי.
"כל מה שקרה לו" אמרה.
"מה פתאום" אמרתי.
היא עשתה פרצוף והמשיכה לסדר את התיקים.
"את לא באמת חושבת שזה בגללך" אמרתי.
"אני כן" אמרה.
"זה פשוט שאסור לו להתעצבן ולהתרגש" אמרתי.
"והוא התעצבן… עליי" אמרה.
"זה לא עלייך, זה עליי" אמרתי.
שחררתי את החיבוק האחורי.
"זה הכול בגללי, בגללנו…כלום לא מסתדר לנו אוף" אמרה וזרקה את התיק שלה על הרצפה.
"דיי דיי חיים שלי" אמרתי וחיבקתי אותה רגיל.
היא התחילה לבכות, מי כמוני יודע כמה גל רגישה?
"יאלה בוא ניסע" אמרה.
"היי" אמרתי והסתכלתי עליה.
"מה?" שאלה.
"אל תהיי עצובה" אמרתי ומחיתי דמעותיה.
"אני אשתדל" אמרה.
"הכול יסתדר אני מבטיח" אמרתי.
"בסדר" אמרה.
סחבתי את התיקים ותפסנו מונית לבאר שבע, לבית חולים "סורוקה".
***
שילמתי וירדתי מהמונית.
"את באה?" אמרתי לגל בעודי מחוץ למונית.
"לא, אני חוזרת הביתה" אמרה.
"למה?" שאלתי.
"כי זה לא רעיון טוב שאני אבוא לבית החולים, בכל זאת הוא התעצבן בגללי" אמרה.
"צאי כבר ותפסיקי לדבר שטויות" אמרתי.
"לא רוצה" אמרה.
"תרדי גל, אל תעצבני אותי עכשיו" אמרתי.
"נו מה נסגר חבר'ה?" שאל הנהג.
"שנייה אחי" אמרתי.
"אני לא יורדת!" הודיעה גל.
"תרדי עכשיו לפני שאני לא יודע מה אני עושה לך" אמרתי.
היא תפסה את התיק ויצאה מהמונית.
התקדמתי לעבר כניסת בית החולים והיא מאחוריי, מתלוננת.
"אני לא מבינה למה אני צריכה לבוא איתך לבית החולים" אמרה.
"כי את החברה שלי ומן הסתם שאם קרה משהו לאחד מבני משפחתי את צריכה להיות שם בשבילי" אמרתי.
"אבל בגללי כל זה קרה לו" אמרה.
עצרתי את ההליכה והסתכלתי עליה.
"זה לא בגללך!!! תפסיקי להגיד את זה" הרמתי את קולי.
"טוב" אמרה בבהלה כי נבהלה שהרמתי את קולי.
המשכתי ללכת והיא מאחוריי.
"שלום במה אפשר לעזור?" שאלה האחות בשנייה שחציתי את דלת הכניסה.
"אני מחפש את חיים ברמן" אמרתי לאחות.
"בוא איתי" אמרה האחות וניגשה לדלפק של המחשבים.
הקלידה כמה פרטים.
"חדר 451" אמרה בחיוך.
"תודה" אמרתי, משתדל להיות מאופק שלא להעיף לה סטירה.
פשוט הייתי עצבני מהשיחה שלי עם גל.
עליתי במעלית ביחד עם גל.
השתיקה בלעה את האדמה, הרגשתי שאני נופל.
יצאנו מהמעלית וראיתי את אימי יושבת על הספסל.
"אימא" רצתי אליה בעודה מנגבת את דמעותיה.
"איך לא ראיתי את זה מגיע?" שאלה את עצמה.
"אף אחד לא ידע אימא" אמרתי וחיבקתי אותה.
"אני אוהבת אותך מאמל'ה ומה שטוב לך טוב לי ואתה יודע את זה' אמרה בעודה מקנחת את אפה.
"אני יודע אימא, גם אני אותך" אמרתי.
אימא הרימה את ראשה כי כנראה ראתה רגליים, אלו היו רגליה של גל.
"יהיה בסדר" אמרה גל וטפחה על כתפה של אימי כאות תמיכה.
אימא בהתחלה הסתכלה ואז חייכה חיוך קטן לעבר גל.
"אני נכנס אליו" אמרתי.
"הוא ישן" אמרה אימי.
"רק לראות שהכול בסדר" אמרתי.
"הכול בסדר" אמרה אימי.
קמתי מהחיבוק של אימא.
גל תפסה את ידי בסימן של "אל תכנס".
הסתכלתי על ידה ובלי לומר מילה היא הורידה אותה והלכה להתיישב במקומי.
פתחתי את הדלת, והוא שכב שם…
מחובר לאלפי צינורות, פנים חיוורות, עצובות.
ראיתי שעיניו סגורות ובכול זאת התקדמתי…
רק בשביל לחוש בריח שלו.
הסתכלתי עליו, והתיישבתי על מיטתו.
כבלתי את ידי בידו.
"רציתי שתדע שאני סולח לך על הכול.
שאני אוהב אותך, למרות הכול.
אבל, אני מתכוון להילחם על גל" לחשתי.
שחררתי את ידי מידו וקמתי ממיטתו.
הסתובבתי לכיוון הדלת.
"ליאור" שמעתי את קולו במן סוג של עיוות.
הסתובבתי אליו.
"שב בני, שב" אמר וסימן לי את הכיסא שהיה ליד מיטתו.
התיישבתי.
הוא כבל את ידו בידי.
"אני רוצה לספר לך משהו" אמר.
כבר לפני שסיפר, חשתי אמת בדבריו.
הוא דיבר בעיניים עצומות, כאילו הוא מדמיין את זה.
"לפני שהכרתי את רחל, אימא שלך.
הכרתי מישהי בשם אנג'לה"
עשיתי פרצוף מרותק, מחכה להבין מה קורה ולמה זה חשוב כ"כ לספר לי כאן ועכשיו.
"אני ואנג'לה התאהבנו, היא כבשה אותי ואני אותה.
הרגשנו שמה שאנחנו עושים זה בסדר.
הרגשנו כאילו העולם הזה זה רק שלי ושלה.
סלח לי על הכנות, אבל היו בחורות שרדפו אחריי בצעירותי ובניהן אימא שלך. אבל תמיד רציתי את אנג'לה. נמשכתי לאסור" אמר.
"אסור? למה אסור?" שאלתי.
"אנג'לה הייתה רוסייה" אמר.
נרתעתי.
הבנתי בדיוק מה הוא מנסה להסביר.
אבל בשביל לכבד אותו לא קטעתי אותו. למרות שאם היינו בבית בכיף הייתי עושה את זה.
"כמובן שבאותה תקופה אני הייתי רק מסורתי. שום דבר לא עניין אותי. רק אני ואנג'לה ושיהיה לנו טוב" אמר.
"אז איך זה שאתה לא איתה עכשיו?" שאלתי.
"אבא שלי, סבא שלך היה חרדי, מהכבדים ביותר.
הוא לא הסכים לי בשום פנים באופן להיפגש עם אנג'לה.
ימים הייתי נעול בחדר, מנותק מהעולם.
הייתי לפעמים בורח בלילות לפגוש את אנג'לה ל10 דקות בדיוק, רק בשביל להסתכל על שיערה הזהוב והחלק"
פתאום שרר שקט בחדר.
לא ידעתי אם אני אמור לשאול, לשתוק, לחכות…
"לילה אחד אנג'לה לא נענתה לקריאתי מלמטה.
ניסיתי לטפס לחדר שלה, אבל הכול היה חשוך ומפחיד באותו הלילה"
"אז מה עשית?" שאלתי.
"אבא שלי כבר התחיל להבין, אמנם להבין לא נכון שאני ואנג'לה כבר לא מדברים. והוא החליט להפר את הריתוק.
באותו יום בצהריים אמרתי לאבי שאני יוצא לשחק בשכונה בכדור עם כולם, והלכתי לביתה של אנג'לה.
דפקתי ודפקתי ואף אחד לא ענה.
ואז שמעתי קול של תינוק מהחצר שלה, הקול הוביל אותי..
עמדה שם מישהי עם תינוק. שאלתי אותה מי היא והיא אמרה שהיא הדיירת החדשה.
שאלתי אותה איפה הדיירים הקודמים והיא אמרה שהיא אינה יודעת…
אנג'לה הלכה. כלום היא לא השאירה אחריה, לא פתק לא מכתב.
נשארתי מיוסר, לא מבין.
זמן מה לאחר מכן, הכרתי את אימא שלך לעומק.
והבאנו אותך לעולם, ואני בחיים לא אתחרט על הצעד הזה שלקחתי לכיוון אימא שלך.
למרות שפניה של אנג'לה תמיד בראשי ובזיכרוני וריחה עוד באפי. אבל בליבי יש רק מישהי אחת, וזאת אימא שלך" המשיך אבי.
הייתי לרגע, מבולבל…
תוהה לעצמי, גם אני ככה עם גל אוהב את העולם הזה שלי ושלה. גם אני נמשך לאסור.
האם זה בסדר?
"מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאלתי את אבי.
"לדבר עם האנג'לה שלך" אמר והסתכל על הדלת.
הסתובבתי אחורנית וגל עמדה שם, עם דמעות בעניים.