לא חוקית – פרק 14.

פרק 14 –מלחמה.

"הן עזבו לפני רבע שעה" אמרה.
"שיט" אמרתי ודפקתי אגרוף בקיר.
—
הוצאתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי לפלאפון של גל..
הוא היה סגור, אז ניסיתי לשל הדר. גם שלה היה סגור.
בעטתי במיטה.
"כוסראבק" אמרתי בטון קצת גבוה.
"מה אתה עושה?" שאלה אותי המנקה.
הסתכלתי עליה ולא עניתי לה.
כי זה היה נראה לי שאלה רטורית, כי היא ראתה בדיוק מה עשיתי.
יצאתי מהחדר וירדתי לכיוון הלובי.
"לאן?" תפסה אותי סתיו ביד.
"אחריה" אמרתי ושחררתי את ידה בחוזקה.
רצתי במדרגות, אפילו למעלית לא חיכיתי.
קיוויתי, האמנתי שאולי היא לא עלתה על מונית עדיין.
ירדתי לכביש, ולא היה שום זכר אליה.
עצרתי מונית אחרת.
לא ידעתי לאן להגיד לו לנסוע אפילו.
אולי הן לא עצרו בבית והיא ישר טסה?
אולי היא חזרה הביתה לקחת דברים?
החלטתי שאני נוסע ליבנה.
***
שילמתי וירדתי מהמונית.
ירדתי בבית של הדר, כי לא היה לי שמץ איפה ממוקמת הדירה של גל.
בהתחלה דפקתי שלוש דפיקות עדינות, ואחר כך מהלחץ הן רק נהיו יותר ויותר חזקות.
ולבסוף בעטתי בדלת. מעצבים כמובן.
"איפה את יכולה להיות?" דיברתי לעצמי.
ירדתי מהמדרגות של הבניין של הדר.
והלכתי ברחוב. בעטתי באבנים.
איפה את? שאלתי את עצמי בלב.
אני חייב אותך.
אל תלכי, אנחנו נילחם מול כל העולם!
תני לי הזדמנות להוכיח לך שזה אפשרי.
נזכרתי שיש לי את המספר של דינה, אימא של הדר.
התקשרתי אליה, וסוף סוף פלאפון אחד שלא מכובה.
"הלו" ענתה דינה.
"הלו" עניתי בצד השני.
"שלום" אמרתי.
קצת זייפתי קול, לא רציתי שהיא תשים לב שזה אני.
"שלום…עם מי אני מדברת?' שאלה.
"מדבר תמיר חבר של גל מהעבודה, אני רוצה לעשות לה הפתעה לפני שהיא טסה אז אני צריך לדעת איפה היא גרה" אמרתי בחירטוט ששלפתי.
"תמיר? טסה?" שאלה בהפתעה.
"כן, מה היא לא אמרה לך?" ותהיתי לרגע אם סתיו עבדה עליי.
"לא, היא כן. היא פשוט אמרה שאף אחד לא יודע חוץ מהמשפחה" אמרה.
"אה, לי היא סיפרה" נשמתי לרווחה.
"האשל 6" אמרה.
"תודה, רק אל תספרי לה כי אני רוצה להפתיע אותה" אמרתי.
"חשבתי שהיא זאת שסיפרה לך לא?" שאלה. תמיד ידעתי שאימא של הדר לא נותנת לאף אחד להסתיר ממנה אף לא פרט אחד.
"כן היא סיפרה לי. אבל היא לא יודעת שאני הולך להפתיע אותה" אמרתי.
"אוקיי תמיר,אז תזדרז היא יוצאת עוד 10 דקות לשדה תעופה. בהצלחה, ביי" אמרה.
"ביי, תודה" ניתקתי.
"תמיר עלק" מלמלתי לעצמי.
רצתי לרחוב האשל.
אני יודע בערך איפה זה.
רצתי…
מרחוק ראיתי מונית.
ומישהי נושקת למישהי אחרת
לא יכולתי עוד להבחין אם אני במספר הנכון.
הגעתי לנקודה. התנשפתי. וזאת הייתה הדר.
המונית בדיוק נסעה.
"זאת היא?" שאלתי את הדר מתנשף.
היא הסתכלה עליי.
"כן" אישרה.
"גל" צרחתי את שמה. אבל היא לא שמעה.
בדיוק עברה מונית, עצרתי אותה.
"אל תלך אחריה" אמרה הדר ותפסה אותי ביד.
"תעזבי אותי" שחררתי את ידה בחוזקה, נראה לי שהכאבתי לה.
אבל כלום, פשוט כלום לא עניין אותי, נהייתי עיוור שמדובר בגל.
עליתי על המונית.
"תיסע אחרי המונית ההיא" אמרתי והצבעתי על המונית של גל.
"תחגור" אמר הנהג ונסענו.
לא נראה לי שהיא הבחינה מי מאחוריה, אני.
***
הגענו לשדה תעופה, המונית שלה נעצרה, וגם שלי כמובן.
היא יצאה לפני מהמונית, כי לי לקח הרבה מאוד זמן להבין שאני אמור לרדת וגם לא ידעתי מה הסכום שאני צריך לשלם.
יצאתי קצת באיחור, והיה לי טיפה קשה לאתר אותה, היא התהלכה שם בין כל האנשים.
תפסתי אותה בעיניים ורצתי, העפתי אנשים, חלקם צעקו, חלקם הבינו שלא סתם אני רץ.
היא ממש באה להיכנס לבדיקת מזוודות.
"גל" אמרתי ותפסתי את ידה.
היא הסתובבה, ראיתי שעיניה אדומות כאילו שהיא בכתה.
או בעצם, היא בכתה.
"ליאור?" אמרה בעודה מופתעת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמרתי לה שעוד ידי אוחזת בידה.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד, אני חוזרת למקום שממנו באתי" אמרה.
"מי אמר שאנחנו לא יכולים להיות ביחד?" שאלתי בתמימות.
"האהבה הזאת לא חוקית" אמרה.
כמה, כמה שהיא צדקה.
"אבל אני אוהב אותך" אמרתי.
"גם אני" אמרה.
התחבקנו והיא בכתה, הרגשתי לפי תזוזות בטנה.
"אני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך" אמרתי.
"גם אני לא יודעת" אמרה במלמולים בגלל הבכי, אבל הצלחתי להבין.
"איך ידעת למצוא אותי פה?" שאלה.
פתאום הפלאפון שלי צלצל.
הראיתי לה את הצג שעליו היה כתוב: "סתיו" והיא הבינה שסתיו זאת שסיפרה לי.
"הלו" עניתי.
"איפה אתה? הכול בסדר?" שאלה סתיו בדאגה.
"בשדה תעופה" אמרתי.
"הספקת אותה?" שאלה.
"כן" אמרתי.
"טוב אז תדבר איתי שאתה חוזר תספר לי" אמרה.
"טוב ביי מאמי" אמרתי.
"ביי" אמרה וניתקה.
"מה היא רצתה?" שאלה גל.
"סתם לדעת שהגעתי בשלום לנסיכה שלי" אמרתי והרמתי אותה והסתובבתי מהר.
"תוריד אותי חולה נפש" צעקה.
אבל לא הקשבתי לה, לא הורדתי. נישקתי אותה!
התמכרתי אליה, ואני בחיים לא אתן לה לעזוב.
הורדתי אותה אחרי זה. נשארנו מחובקים.
"מה אנחנו עושים? יש לי כבר כרטיס טיסה" אמרה.
"זה לא מעניין אותי, אנחנו עכשיו חוזרים הביתה" אמרתי.
היא הייתה המומה, מופתעת מכמה שאני לא רוצה שהיא תלך.
"יאלה" אמרתי ולקחתי את המזוודות שלה ויצאנו לכיוון הכביש, תפסנו מונית ונסענו חזרה ליבנה.
***
שילמתי לנהג ויצאנו מהמונית.
ירדנו בבית שלה.
"החברים שלך לא מחכים לך?" שאלה.
"בסדר, הם ביחד באילת בינתיים" אמרתי.
היא חייכה.
"במילא מחר אתם אמורים לחזור" אמרה.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"כי זה מה שהדר אמרה" אמרה.
סחבתי את המזוודות שלה והלכנו על השביל שמוביל לביתה.
נכנסנו לבית שלה.
"הכול פה שלך?" שאלתי.
"כן" אמרה.
"יפה יפה" שיבחתי את הבית.
"אני אחזור הביתה ואספר להורים שלי הכול" אמרתי.
היא הסתובבה אלי.
"אתה מה?" שאלה.
"אני הולך לספר להם הכול עכשיו" אמרתי.
"לא" אמרה.
ידעתי שהיא פוחדת לאבד אותי.
אני לא אתן לזה לקרות.
"אל תדאגי" אמרתי וחיבקתי אותה.
"אני אפגש איתך בלילה" המשכתי.
"באמת?" שאלה.
"כן" אמרתי.
התנתקנו מהחיבוק.
נתתי לה נשיקה על הראש ויצאתי מהבית שלה.
בדרך, הוצאתי את הפלאפון ושלחתי לדניאל הודעה: "תביאו גם את המזוודה שלי ליבנה, אני לא חוזר לשם, תודה".
תוך 10 שניות לא פחות ולא יותר התקבלה הודעה.
"אין בעיה אחי" מאת: דניאל.
בינתיים כל הדרך, התאמנתי איך להגיד ומה להגיד, איזה פרטים להחסיר ואיזה פרטים לחשוף.
נכנסתי בדלת.
וראיתי את אבי כבר ממוקם על הספה שלו בבית.
מסתכל על אימי ועל איך שהיא מבשלת.
אין לנו טלוויזיה בסלון, רק בחדר שלי.
"בני כבר חזרת?" שאל אבי מהספה.
"כן" אמרתי.
להגיד, לא להגיד? חושב לעצמי בלב. תוהה האם אני עושה את הדבר הנכון.
"אני צריך לדבר אתכם" אמרתי.
הבית נרתע.
אני יוזם שיחה משפחתית? לא מתאים לי.
"לדבר?" שאלה אימי וניגבה במגבת את ידיה על מנת לעבור לסלון.
היא התיישבה בספה הגדולה שליד אבי. נעמדתי מולם.
"אני…" התחלתי.
"אתה…?" המשיך אותי אבי. איך הוא אוהב לעשות לי את זה.
"אני יוצא עם מישהי" הודעתי.
אימי תפסה חיוך קטן היא בטוחה שהיא כבר יודעת הכול.
אבי קצת לא אהב את העניין.
"מי זאת? הבת של בן אבו?" שאל אבא שלי.
"לא, זאת לא הודיה" אמרתי.
"אה, אז מי? צנועה? משפחה טובה?" תקף אבי בשאלות.
"היא לא יהודיה" אמרתי והייתה לי מן צביטה חזקה בלב!
"מה?" הרים אבי את קולו.
"השם ישמור, השם ישמור, השם ישמור" אמרה אימי במהירות.
המבטים תקפו אותי.
"אתה יוצא עם גויה?" הרים אבי את קולו ועבר ממצב שכיבה על הספה למצב ישיבה.
השפלתי מבטי.
"אתה רוצה לעשות בושה למשפחה?" שאל אבי.
לשום שאלה לא עניתי.
"היא תתגייר" אמרתי.
"תתגייר? תפסיק לדבר שטויות" צעק אבי וקם מהספה.
ראיתי את הזעם בפניו.
"אימא?" סיבבתי את פרצופי בשביל להסתכל עליה.
הסתכלתי על אימי, מקווה שיש לה מה לומר.
היא הסתכלה עליי והשפילה מבטה.
היא הבינה לבד שמדובר על גל.
"תכנס לחדר שלך אני לא רוצה לשמוע ממך" אמר אבי וסימן לי עם היד.
"כוסאמק" אמרתי. הלכתי לכיוון החדר ובעטתי במין שרפרף שהפריע לי בדרך.
טרקתי את הדלת ונעלתי.
"עם גויה הוא רוצה לצאת לי" שמעתי את אבי אומר לאימי.
"דיי חיים זה לא טוב ללב שלך להתרגש ולהתעצבן" אמרה.
"הוא! זה הוא שמעלה לי ככה את העצבים" צעק אבי.
"דיי חיים שב" אמרה.
נשכבתי על המיטה ובעטתי בשידה שלי וכל הבשמים נפלו על הרצפה.
לאן יצאתי? למלחמה?
זלגה מעיני דמעה.
כן, הבנתי שאני עומד להישבר.
אני ואימא שלי קרובים הרבה יותר ממה שאני ואבא שלי.
המבט שלה, שהסתכלה עליי לא יצא לי מהראש.
כמה שאימי אוהבת אותי. היא לא תכנס למלחמה נגד אבי בחיים!
האם באמת אני אבייש את המשפחה שלי אם אני אצא עם גל?
לאט לאט עיניי נעצמו…
***
צלצול הפלאפון שלי העיר אותי.
"הלו" נשמע קולה של גל בקו השני.
"הלו" עניתי חצי ישן.
"אתה ישן?" שאלה.
"כן" התמתחתי.
"אה טוב אני אדבר איתך אח"כ ביי" אמרה.
"לא" אמרתי והתעשתי על עצמי.
"מה לא? אתה לא רוצה לחזור לישון?" שאלה.
"לא, מה רצית?" שאלתי.
"להיפגש, אני פשוט ליד הבית שלך. אם הדר הסבירה לי נכון" אמרה.
"אני יוצא" אמרתי.
"ביי" אמרה.
"ביי" ניתקתי.
הסתכלתי בפלאפון והשעה הייתה 2:00 בלילה.
החלפתי חולצה ויצאתי בשקט ובזהירות מהחדר.
הסלון והמטבח היו חשוכים כי הוריי בטח הלכו לישון מזמן.
יצאתי בשקט כי לא רציתי שההורים שלי יחשבו שיצאתי לפגוש את גל או משהו כזה, למרות שזאת האמת.
ראיתי אותה על הכביש, ליד הבית שלי וסימנתי לה לבוא.
שנישב בגינה. היא נכנסה.
היא חיבקה אותי ונתתי לה נשיקה בפה.
"בואי" אמרתי לה והחזקנו ידיים, הובלתי אותה לגינה.
ישבנו על הנדנדה שהייתה שם.
הדלקתי את האורות שמסביב, אלה שליד העציצים, סוג של אורות מעומעמים.
"דיברת עם ההורים שלך?" אמרה ונדנדה את הנדנדה מעלה-מטה.
"לא" אמרתי.
אני יודע ששיקרתי, לא יכולתי להגיד את האמת, האמת הכואבת!
"למה?" שאלה.
"כי כשבאתי אימי לא הייתה ורק אבי היה, ואני רוצה לעבור את הסיפור ביחד ולא לחוד" אמרתי.
"הבנתי" אמרה והתקרבה אליי.
התנשקנו.
פתאום האור הגדול של הגינה נדלק.
"מה אתם עושים?" ראיתי את אימי עומדת עם היד על המתג וכותונת הלילה שלה.