לא חוקית – פרק 12.

פרק 12- המטרה.

הסתכלתי על הדלת בשביל להבחין במי שנכנס.
"אמא?"
—
קמתי במהירות מההלם.
"מה את עושה פה?" המשכתי.
"ציפיתי ליותר שמחה" אמרה והתקדמה בשביל לחבק אותי.
התחבקנו. דניאל עוד החזיק את הדלת פתוחה מההלם.
האמת, שגם אני הייתי בהלם … מה אימא שלי עושה פה?
דניאל סגר את הדלת.
אימא שלי התיישבה על המיטה ואני מיד אחריה.
דניאל נשען על הארון.
ובן היה על המיטה שממול ממקודם כבר.
"אז מה איך אתם פה? נהנים?" שאלה.
"כן" אמר דניאל.
"עושים שטויות?" שאלה.
"לא" ענו דניאל ובן ביחד.
"אימא למה הגעת? קרה משהו?" ניסיתי לשאול ברכות.
"מה זאת הקבלת פנים הזאת?" שאלה אימי.
"פשוט הפתעת" אמר דניאל בחיוך.
נלחצתי. מודה שנלחצתי מאוד.
העדפתי אותה רחוקה, רחוקה מכל הבלגן.
"חמודים סלחו לי, אבל אני יכולה לדבר עם בני בפרטיות?" אמרה והסתכלה על בן ודניאל.
בן הסתכל על דניאל.
"בטח" אמר דניאל.
הם התקדמו לעבר הדלת ויצאו.
"הכול בסדר מאמאלה?" שאלה אימא וליטפה אותי בלחי.
"כן אימא למה שלא יהיה בסדר?" שאלתי.
ואז פתאום עלתה במוחי המחשבה שאולי הודיה הזעיקה אותה לפה.
"לא יודעת" אמרה.
"מה יש?" שאלתי.
"מה?" אמרה בתמימות.
"למה באמת הגעת הנה? קרה משהו?" שאלתי.
"מה פתאום חס וחלילה" אמרה.
"אז?" שאלתי.
"סתם… התגעגעתי לבן היחיד שלי" אמרה.
לא עזבה את פניי לרגע.
אימא שלי תמיד אהבה לחוש את מגע פניי.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"כן?" צעקה אימי.
הדלת נפתחה ובכניסה ניצבה הודיה.
הייתי מופתע, או אולי לא.
"הודי קטנה" קמה אימי בשביל לחבק אותה.
היא חיבקה אותה, כאילו לא התראו המון זמן.
אחרי הפרידה שלי ושל הודיה, הודיה הייתה מגיעה הרבה לבית שלי לעזור לאימא שלי בבישולים.
הן התחבקו.
"מה חזרתם?" אמרה אימי בחיוך.
הודיה התיישבה במיטה שמולי, ואימי בנינו, עומדת.
"אה?" ניסתה להבהיר לנו ששאלה שאלה.
"לא" אמרתי.
"למה לא כפרה עלייך? הוא לא מבין שהוא לא ימצא פרח כמוך?" אמרה אימי ושיחקה בלחי הרכה של הודיה.
מי כמוני יודע מהו מגע פנייה של הודיה?
לרגע עברה מחשבה במוחי שאולי הודיה כן דיברה איתה, ואימי משתפת איתה פעולה.
לא, אין מצב שאימא שלי הייתה עושה לי דבר כזה!!!
מצד אחד, מאיפה לאימא שלי לדעת שאני מאוהב במישהי אחרת?
החיבור בין הודיה לאימי תמיד היה הדוק מאוד.
"קשה לו לחשוב על זה, כי יש כמה דברים שמפריעים לו להיות מאושר, או בעצם עוזרים לו להיות מאושר יותר" אמרה הודיה.
עקיצה!!! חד משמעית עקיצה!!! היא בכוונה עושה לי, כי היא יודעת שאני לא אדבר מילה ליד אימי.
"מה הכוונה?" שאלה אימי.
הודיה רק חייכה. ואימא שלי נשארה מבולבלת.
"אתה רוצה להסביר לי משהו?" שאלה אימי.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"אני אפתח" אמרה הודיה.
היא קמה לדלת.
ואימי בינתיים בחנה אותי. מחכה לתשובה.
מי עכשיו דופק בדלת? מי עוד חסר בשיחה הזאת בשביל להפוך אותה למושלמת???
"ליאור" ראיתי את גל עומדת ליד הודיה המחויכת.
גל? דווקא גל נכנסה עכשיו?
"גל" אמרתי וקמתי אליה בשביל לנסות להעיף אותה.
"כנסי, שבי" הזמינה אותה הודיה להיכנס.
אני מבין שגל עדיין לא הבחינה שמדובר באימא שלי שנמצאת בחדר.
גל התיישבה במיטה שממולי וחייכה.
ראיתי את החיוך השטן של הודיה מתפרש על כל הפרצוף שלה.
הודיה התיישבה לידי במיטה. אימי נשארה לעמוד.
"נעים מאוד" השיטה אימי את ידה ללחוץ לגל.
"נעים מאוד, גל" אמרה גל ולחצה את ידה.
"רחל" אמרה אימי וחייכה.
עד מתי יהיו החיוכים האלה? שאלתי את עצמי בלב.
וסיפקתי לעצמי גם תשובה, עד שאימי תגלה שמדובר בגויה.
"אז מאיפה את מכירה את הבן שלי?" שאלה אימי את גל.
"ה..הבן… הבן שלך?" גמגמה גל ופה החיוך ירד.
"כן, מה קרה? הכול בסדר?" שאלה אימי.
"כן, אני מכירה אותו..הוא ידיד טוב של אחותי" אמרה.
"אחותך?"
"הדר" אמרה גל.
"הדר, הדר, הדר" חשבה אימי… מנסה להיזכר בה.
הודיה התקרבה לאוזניי..
"זה בדיוק הזמן לספר לאימא על החברה החדשה שלך" לחשה לי.
"תפסיקי" לחשתי בחזרה וסיפקתי לה צביטה קלה ברגל.
"שאני אספר?" שאלה בקול.
"מה קרה?' שאלה אימי והוציאה אותנו מהשיחה.
"כלום" אמרתי.
"נו" אמרה הודיה ונגעה בי עם המרפק מסמנת לי לספר.
גל עשתה לי פרצוף של מה קרה.. אך לא יכולתי לענות לה.
"רחל, שמעת על החברה החדשה של ליאור?" זרקה הודיה לאוויר עם חיוך.
אני לא מאמין! איך היא יכלה לעשות לי את זה?
ידעתי עכשיו, שבכל מחיר הודיה תהרוס את מה שיש לי עם גל.
גל פתחה עיניים כי נראה לי שלרגע היא תהתה אם מדובר עליה.
"מי?" שאלה אימי בחיוך אך קצת בבאסה שזאת לא הודיה.
"היא" אמרה והפנתה את הפרצוף לגל.
"היא?" שאלה אימי.
"דיי כבר הודיה" אמרתי וניסיתי להסיט את נושא השיחה.
"מה?" שאלה.
"תעזבי אותה בשקט כבר" הרמתי טיפה את קולי.
"למה אתה צועק ככה ליאורי?" שאלה אימי וניסתה להרגיע את הרוחות.
התקרבתי לאוזן של הודיה.
"תלכי הודיה לפני שאני לא יודע מה אני עושה לך" לחשתי לה.
"ממה אתה חושש? מהאמת?" שאלה בקול טיפה.
אך אימי הייתה עסוקה בלבחון את גל שהתעלמה מהעניין.
"בת כמה את?" שאלה אימי את גל.
השקט שרר בחדר, לא עזב את החדר לרגע.
גל פחדה לענות או יותר נכון, לא ידעה מה לענות.
עברתי מהמיטה שלי למיטה שעליה ישבה גל.
"היא קצת ביישנית" אמרתי לאימא שלי וחיבקתי את גל.
ראיתי שהדמעות עומדות בגרונה.
היא רצתה להתפרץ אך לא יכלה.
אולי בגלל אימא שלי שהייתה בחדר.
או אולי בגלל שלא רצתה להראות להודיה שהיא ניצחה.
אימי הסתכלה על הודיה בפרצוף לא מובן.
חיבקתי אותה וניסיתי ללחוש לה מבלי שיבחינו.
"אל תדאגי" לחשתי לה.
"למה היא עושה לי את זה?" היא שאלה.
אך לא עניתי. לא ידעתי מה לענות.
אני מכיר את הודיה מספיק זמן בשביל לדעת שאת מה שהיא רוצה היא מקבלת, ולא מפריע לה להרוס את כל מי שמפריע לה להגיע למטרה.
וכמו שכבר הבנתי, גל מפריעה לה.
מצד אחד, הודיה הוכיחה לי מעל ומעבר שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת.
אבל אני, לא מרגיש אליה כלום!
כל רגש שאי פעם היה לי אליה נעלם, בשנייה שהבנתי שאני מאוהב בגל.
"טוב אני הולכת" אמרה גל וקמה.
היד שלי השתחררה משלה.
"לא, למה? תישארי" ניסתה לשכנע אותה הודיה בשביל ליצור עוד מהומות.
"היא עייפה" אמרתי.
"לילה טוב מלאך קטן תשמרי על הבן שלי כן?" אמרה אימי וליטפה את שערה.
"כן" אמרה גל עם חיוך קטן, חיוך של עצב…
רציתי לצלם את התמונה, שאימי נוגעת בגל כאילו הייתה הבת שלה.
רציתי להשהות את הרגע.
את הרגע הזה שבו הודיה מבינה שאולי יש לגל סיכוי לכבוש את לב אימי בלי שום קשר לדתה.
אך הכול המשיך! אימי הורידה את ידה.
"להתראות" אמרה גל והלכה לכיוון הדלת וסגרה.
פתאום נשמע צליל פלאפון מהפלאפון של אימי.
"הלו"
"כן, אני אחכה למטה"
"ביי ביי"
"מי זה היה?" שאלתי.
"הבחורה שאני עובדת איתה, באנו רק לקחת משהו בשביל העבודה בגלל זה עברתי כאן" אמרה.
"הבנתי" אמרתי.
"תשמור על עצמך בן שלי" אמרה ונשקה לי על הלחי.
"תשמרי עליו יפיפייה כן?" אמרה ונשקה בראשה של הודיה.
"ברור" ענתה הודיה.
אימא הלכה הליכה מהירה לכיוון הדלת ויצאה.
חיכיתי קצת שאימי תתרחק מהחדר.
"מה את חושבת שאת עושה?" הרמתי את קולי וקמתי אליה.
והיא נשארה עם האדישות שלה, יושבת על המיטה ברוגע.
זה העיקר שעליו התעצבנתי.
"כלום, הכרתי לאימא שלך את החברה שלך" אמרה עם חיוך צבוע.
"למה את עושה לי את זה הודיה למה?" התיישבתי על המיטה עם הידיים על הראש.
מתבייש בה, מתבייש שאני מכיר אותה.
הפעם, היא אכזבה אותי.
לא ידעתי שהיא מסוגלת לעשות דבר כזה, ועוד לי!
"אני מתבייש בך" אמרתי לה מבלי להסתכל עליה.
נהיה שקט.
לא רציתי להרים את ראשי בשביל לראות את פניה.
כ"כ התביישתי בה.
"אתה מתבייש בי?" שאלה בשביל להיות בטוחה שזה מה שאני חושב.
"כן הודיה, ציפיתי ממך להיות מאושרת שאני מאושר" אמרתי.
היא שתקה.
היא כנראה הבינה עכשיו בדיוק ממה אני מאוכזב.
"הבנתי" אמרה והתקדמה לדלת.
היא חזרה אחורנית.
"חשבתי שתעריך את כל המלחמה הזאת, כל מה שאני עושה בשביל שתהיה הכי קרוב אליי" אמרה.
הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה, צולל באישונים שלה.
"זה רק מרחיק אותי ממך" אמרתי.
היא הסתכלה עליי 5 שניות והלכה לדלת.
לא כ"כ רציתי לחשוב על הודיה.
קמתי מהמיטה ויצאתי לכיוון החדר של גל.
נתתי שתי דפיקות קטנות ונכנסתי מבלי לחכות שהצד השני יאשר את כניסתי.
היא שכבה שם על הגב, על המיטה, כנראה היא חשבה או משהו כזה.
התיישבתי לידה.
שמתי את ידי על ידה.
"יהיה בסדר" אמרתי.
"מי מבטיח לי את זה?" אמרה.
"אני" אמרתי וחייכתי אליה.
"אני אוהבת אותך" אמרה.
"גם אני"
התקרבתי אליה.
התנשקנו.
כמה התגעגעתי למגע, העדין, הרך של שפתיה.
הנשיקה העדינה, שהיה ידוע לי שבעוד מספר דקות תהפוך לסוערת ומלאת תשוקה.
לפחות ככה היה ידוע לי עד ש…
נשמע צליל של הודעה מהפלאפון שלי שהיה בכיס.
היא קטעה את הנשיקה.
למרות שלי לא היה אכפת להמשיך.
הוצאתי את הפלאפון והקראתי בקול מאינסטינקט.
"אני יודעת הכול" מאת: אימא.