לא חוקית – פרק 11.

פרק 11-תסביך.

למה התאהבתי? למה דווקא בה?
"לאן אנחנו ממשיכים מכאן?" שאלה..
—
"אני לא יודע נשמה שלי" אמרתי וביד אחת שיחקתי בשערה.
היא התכרבלה בי.
הרגשתי שהיא אינה רוצה לעזוב, והאמת היא שגם אני.
היא השתחררה מהחיבוק שלי.
ניגבה את דמעותיה והסתכלה עליי.
"עזוב, זה סתם מכאיב לנו יותר" אמרה.
והאמת, שהיא צדקה.
כל שנייה שאני איתה רק מוסיפה לכאב שלי.
היא הסתובבה ורצה.
לא הספקתי לתפוס אותה, והעדפתי שגם לא לרדוף.
עדיף שהיא תחשוב, ותהיה עם הלבד שלה.
התקדמתי לחדר שלי.
פתחתי את הדלת.
"לאן הלכת?" שאל בן.
"סתם, הודיה.." אמרתי.
"הודיה? מה היא רצתה?" קפץ בן.
לא עניתי לשאלתו.
"מה אחי אתה עוד מבולבל?" שאל.
"כן אחי, תן לי לישון היום הזה הרס אותי" אמרתי ושכבתי על המיטה.
והאמת, שלקח לי הרבה זמן להירדם.
המחשבות לא עזבו אותי.
***
הצלצול של הפלאפון שלי העיר אותי.
לא היה לי מושג אפילו מה השעה.
"הלו" עניתי בקול ישנוני.
"הלו" נשמע קולה של אימי.
"ליאורי" המשיכה.
"אימא?" עניתי ושפשפתי את עניי תוך כדי, בדיוק מה שחסר לי.
"נסיך קטן של אמא… מה שלומך? איך אתה? הכול בסדר?" תקפה בשאלות.
"כן אמא. הכול בסדר גמור" אמרתי.
"יופי מאמא אני שמחה" אמרה.
"אכלת, שתית?" המשיכה.
"מה השעה בכלל?" שאלתי אותה.
"14:00" אמרה.
"מה?" אמרתי והסתכלתי על המיטות של בן ודניאל שהיו ריקות מאדם.
"אתה עוד ישן?" שאלה.
"כן, אימא אני אתקשר אלייך אחרי זה" אמרתי.
"טוב" אמרה.
"יאלה ביי" אמרתי.
'ביי' אמרה.
קמתי, צחצחתי שיניים והתקשרתי לדניאל…
"הלו דניאל?"
"אחי"
"איפה אתם?" שאלתי.
"בחדר אוכל אח שלי. פשוט עבר עלייך לילה קשה אז לא רצינו להעיר ולהפריע לך" אמר.
"הבנתי אחי, טוב אני אדבר איתך" אמרתי.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאל.
"סתם…הרגע קמתי" אמרתי.
"טוב אנחנו עוד מעט עולים" אמר.
"טוב ביי אח שלי" אמרתי.
"ביי גבר" אמר וניתק.
נשכבתי על המיטה.
שוב חושב, כמו רב הזמן האחרון.
וניסיתי להסיק מסקנות מה יקרה אם ואם.
אם אני אהיה עם גל – אני אריב עם ההורים שלי.
אם אני אפרד מגל – אני אולי מפסיד אהבה של פעם בחיים.
בחיים לא היה לי כ"כ הרבה תשוקה ואהבה לבחורה אחת.
בחיים לא היה לי שאני רוצה להיות עם מישהי אחת במקום עם אלף בחורות.
יש לי הרגשה, הרגשה כזאת כאילו אני לא אמצא עוד אחת כמוה.
החיוך שלה שממיס אותי כל פעם מחדש.
מה אני עושה עכשיו?
פתאום דניאל פתח את הדלת וסגר.
"איפה בן?" שאלתי.
"סתם… הודיה הייתה צריכה לדבר איתו" אמר.
"הודיה?" שאלתי.
"כן" אמר דניאל.
"מה יש לה לדבר איתו?" שאלתי.
"לא יודע אחי, הם עשו לי פרצוף של שיחה אישית אז הלכתי משם" אמר דניאל.
"הבנתי" אמרתי.
לא עניין אותי.פשוט לא עניין אותי שהוא מדבר עם הודיה.
כי הסיפור ביני לבין הודיה נסגר אחת ולתמיד.
וגם, אני יודע מה היה בניהם, וזה כלום.
בסה"כ ניסו להחזיר אותי אליה.
"תקשיב אחי אני יכול להגיד לך בדיוק מה אני חושב על זה?" שאל דניאל בתמימות.
"כן" אמרתי.
הוא התיישב לידי במיטה.
"אני אגיד לך בדיוק מה אני הייתי עושה במקומך" התחיל.
"נו" אמרתי.
"אם אתה אוהב אותה אחי, אבל אוהב באמת – תלחם עליה
ואם אתה בטוח שתמצא מישהי כמוה – תמשיך בחיים שלך"
"אני יודע אחי, מה שמעצבן אותי שלא משנה מה אני אעשה אני מפסיד משהו" אמרתי.
"ככה זה בחיים אח שלי" אמר.
ותמך בי בגב עם יד אחת.
"טוב אני הולך לדבר איתה" אמרתי.
"כבר?" שאל.
"מה כבר?" שאלתי.
"כבר קיבלת החלטה?" שאל.
"לא, פשוט מקודם היא רצה וברחה ממני אז רציתי לתת לה זמן להירגע" אמרתי.
קמתי והלכתי לכיוון הדלת.
"אני לא חושב שזה נכון אחי" אמר.
"אני חייב" אמרתי, פתחתי את הדלת וסגרתי אחריי.
ראיתי את בן שבדיוק בא להיכנס לחדר שלנו.
הוא חייך אליי, לא אמר מילה ונכנס. מוזר.
דפקתי בדלת של החדר של הדר וגל.
אף אחד לא פתח, אבל שמעתי קול בכי.
"אני אפתח" שמעתי קול מבפנים.
הדר פתחה את הדלת.
"כן ליאור?" אמרה ותפסה את הדלת כדי שאני לא אכנס.
"איפה היא?" שאלתי.
"היא לא פה" אמרה.
"אל תשקרי" אמרתי.
"היא באמת לא פה ליאור" אמרה.
אבל שמעתי, שמעתי את הקול בכי הזה!
והדר לא נראתה לי בוכה.
"תני לי להיכנס" אמרתי להדר.
"לא, אני מתלבשת ויוצאת עכשיו" אמרה.
פתאום שמעתי עוד קול בכי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה.
"כלום" אמרה.
"זוזי" אמרתי ודחפתי את הדלת בגסות רוח.
ראיתי את גל בוכה שם על המיטה ורצתי אליה.
"ליאור תצא מפה" אמרה הדר ופתחה את הדלת לכבודי.
"גל?" אמרתי והתעלמתי מהדר.
"ליאור!!!" הרימה את קולה הדר.
"תלך מפה" אמרה גל.
"מה קרה גל?" שאלתי וליטפתי את שערה מכיוון שהיא הייתה עם הפנים לכרית, שוכבת על הבטן.
"תלך" צעקה גל.
"אני לא הולך עד שאת לא אומרת לי מה קרה" אמרתי.
"ליאור פשוט תלך" אמרה הדר מהדלת.
"הדר את יכולה להשאיר אותנו לבד?" שאלתי.
"לא" אמרה.
"נו" ניסיתי לשכנע.
"גל?" שאלה הדר את גל בשביל לבדוק מה יש לה לומר בנושא.
"את יכולה ללכת" אמרה גל.
"את בטוחה?" שאלה הדר.
"כן" אישרה.
הדר תפסה את הדלת, סגרה את הדלת והלכה.
"חיים שלי" אמרתי ושיחקתי בשערה של גל.
היא העיפה את ידי.
החזרתי את ידי. והיא שוב העיפה.
'מה קרה?' שאלתי.
היא הסתובבה מהכרית, ניגבה את דמעותיה והסתכלה על עיניי.
נשברתי, כמה שנשברתי.
ראיתי את השחור מרוח על הלחי, את הריסים מבריקות וצמודות מהדמעות. ועיניה, כ"כ עצובות.
"מישהי ביקרה אותי עכשיו" אמרה.
"מי?" שאלתי.
"האקסית שלך" אמרתי.
"הודיה?" הרמתי את קולי מופתע ממה שנאמר.
"כן" אישרה.
"מה היא רצתה ממך?" שאלתי.
"היא אמרה שאתה אמרת שאתה בחיים לא שכחת ולא תשכח ממנה, שכדאי לי להתרחק ממך ומהר.
בהתחלה, היא גם איימה עליי עם הסוד שלי" אמרה.
"איימה?" שאלתי.
"כן, היא אמרה שאם אני לא אעזוב אותך היא תספר לך על הסוד שלי אבל הסברתי לה שאתה כבר יודע" אמרה.
"אני לא מאמין" אמרתי.
'את בטוחה שאנחנו מדברים על אותה הודיה?' שאלתי מתקשה להאמין שהיא דיברה ככה.
"כן" אמרה והשפילה מבט.
היא התביישה בשם הודיה אפילו.
"היא גם אמרה שהקשר בנינו בחיים לא יעבוד בגלל ההורים שלך" אמרה.
"אל תקשיבי לה חיים שלי" אמרתי ושמתי את ידי על ידה.
"גם לזה לא להקשיב?" הסתכלה על השידה.
הסתכלתי גם אני על השידה ועליה היה מונח פתק.
קמתי לשידה, הרמתי את הפתק והסתכלתי על גל.
"אפשר?" שאלתי.
"מומלץ" אמרה.
פתחתי את הפתק וקראתי בקול.
"הודיה נסיכה שלי,
אין דבר שאני אוהב יותר ממך.
את יודעת שהייתי עם הגל הזאת רק בשביל דבר אחד.
תסלחי לי !
ליאור"
הסתכלתי על גל.
"בחיים שלי לא רשמתי את זה" אמרתי.
ראיתי שהיא החזיקה את הדמעות מלפרוץ החוצה.
הכתב הזה במכתב היה כ"כ מוכר לי.
הוצאתי את הפלאפון וחיפשתי תמונה.
ומצאתי, תמונה שצילמתי מהמחברת של בן בשביל להעתיק במבחן כלשהו והשוואתי בין הכתבים.
וזה היה אותו כתב! כמו שחשבתי.
התקרבתי לגל.
הסתכלתי לה בעיניים, שיחקתי עם שערה.
"גל, אני בחיים שלי לא אמרתי דברים כאלה.
את רוצה לדעת את האמת?" שאלתי.
"כן" אמרה.
"אני בהתחלה באמת רציתי אותך לדברים כאלה, אבל התאהבתי בך באמת" אמרתי.
היא הסתכלה עמוק בעיני, לא היה לה מה להגיד לי.
היא נכנעה לחיבוק.
והתחבקנו.
"אז מי רשם את זה?" שאלה.
לא רציתי להגיד לה שאני יודע.
"אני לא יודע יפה שלי, אני מבטיח שאני אבדוק את זה" אמרתי.
הריח הזה של השיער שלה, אני מכור אליו.
התנתקנו מהחיבוק.
"אני אטפל בזה" אמרתי.
נתתי לה נשיקה במצח והלכתי לכיוון הדלת.
"אני אוהבת אותך" היא זרקה לאוויר.
נעצרתי במקום עם הגב אליה לכמה שניות ואז הסתובבתי. חייכתי.
'גם אני' אמרתי, וחזרתי שוב לכיוון הדלת עם הגב אליה.
יצאתי.
עכשיו שגל לא איתי, הזעם חוזר אליי.
אני כבר לא רגוע!
בטח זה מה שבן דיבר היום עם הודיה.
היא ביקשה את העזרה שלו והוא הסכים.
נכנסתי לחדר בסערה.
בלי לומר מילה תפסתי את בן וחנקתי אותו.
"אחי מה אתה עושה?" שאל דניאל מצד.
התעלמתי ממה שדניאל אמר.
"למה היית חייב לעזור לה?" שאלתי.
"למי?" שאל בן בקול של נחנק ובתמימות.
"להודיה" אמרתי.
"אני מצטער אחי" אמר בן.
"על מה אתם מדברים?" שאל דניאל.
"הוא והודיה ארגנו שבן יכתוב לה מכתב בשמי והודיה הראתה אותו לגל" אמרתי בעודי מחזק את אצבעותיי על גרונו של בן.
"תעזוב אחי" שם דניאל את ידיו על ידי וניסה להוריד.
"הודיה בכתה לי" אמר בן.
"כבר שכחת איזה שחקנית היא?" שאלתי.
"נו מה אני אעשה אחי אני מצטער" אמר בן.
עזבתי את גרונו.
הוא השתעל טיפה.
"איזה מתוסבך אני" אמרתי ונשכבתי על המיטה.
"מצטער" אמר שוב בן והתיישב לידי.
"הלוואי וזאת הייתה הבעיה היחידה" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" שאל דניאל.
"יש בעיות הרבה יותר גדולות כמו מה אני עושה איתה?" שאלתי.
"אני אומר שתחזור להודיה. איתה הקשר שלך מובטח.
והיא אוהבת אותך ונלחמת, תעריך את זה" אמר בן.
הסתכלתי על דניאל וציפיתי לתגובה גם ממנו.
"אני אמרתי לך כבר את דעתי היום" אמר. והוא צודק.
אבל האמת היא, שהוא רק הכניס אותי יותר עמוק לתסביך.
פתאום כולם היו בשקט.
ניסו לחשוב על פיתרון.
נשמעה דפיקה בדלת.
רק שזה לא אחת מהן אמרתי לעצמי בלב.
"אני אפתח" אמר דניאל.
דניאל קם פתח את הדלת.
הסתכלתי על הדלת בשביל להבחין במי שנכנס.
'אימא?'