לא חוקית – פרק 10.

פרק 10 – המקום שלנו.

"אני לא יהודייה" אמרה ופרצה בבכי.
נעמדתי שם, עם היד על המנעול.
—
לא יכולתי להסתובב, הדממה בלעה אותי.
לאט לאט הורדתי את ידי מהמנעול.
והסתובבתי.
והיא עמדה שם עם דמעות, מפוחדת.
לא היה לי מה להגיד אז רק המשכתי לבלוע את הרוק שלי.
אני מודה שהרגשתי משהו בלב, משהו שלא קורה לי אף פעם כמעט.
"את מה?" שאלתי שוב ומקווה לקבל תשובה אחרת, מתחנן לעצמי שזה לא מה ששמעתי.
"דיי" אמרה כאילו כואב לה לומר.
נעמדתי שם, קפאתי.
והיא עמדה שם ובכתה.
הסתובבתי, המשכתי לסובב טיפה את המפתח, ויצאתי.
השארתי אותה שם, תלויה באוויר.
הלכתי בסערה לחדר ופתחתי את הדלת.
"מה קרה?" שאל דניאל.
"כלום" אמרתי והחלפתי בגדים.
"מה קרה אחי?" עקב אחריי לכל מקום בחדר.
"כלום" חזרתי שנית בעצבים כאילו שזה בשליטתה.
"מה קרה היא לא רצתה להגיד?" שאל.
"היא אמרה" אמרתי והסתכלתי עליו.
"נו" אמר.
"מה נו?" אולי הוא יתחרט ולא ירצה לשמוע.
"מה הסוד?" שאל.
"היא לא יהודייה" אמרתי את זה כמו חץ ישר בלב, כמו שזה פגע לי ישר בלב.
"היא לא מה?" שאל בשביל להיות בטוח.
"מה ששמעת" אמרתי.
"אני לא מאמין" אמר והתיישב על המיטה.
"אז מה היא?" המשיך.
"לא יודע אחי, לא יודע, אני רק יודע שאני מטומטם" אמרתי והתיישבתי על המיטה שמולו.
"מטומטם שבמקום לחבק אותה, הלכתי משם כמו איזה קוקסינל פחדן" המשכתי.
הוא עשה לי פרצוף, עדיין של "לא מאמין".
"והיא בכתה שם" אמרתי ונתתי בוקס למיטה.
"אתה יודע שאתה לא יכול להיות איתה" הוא אמר.
"אתה חייב להזכיר את זה?" אמרתי.
"אני רק אומר, שההורים שלך בחיים לא יקבלו אותה" אמר.
"אני יודע" אישרתי.
ההורים שלי לא יקבלו אותה בחיים, כי ההורים שלי חזרו בתשובה לפני בערך 8 שנים והם נכנסו לזה חזק.
"הם יטריפו לך את המוח" אמר דניאל.
"אני לא יודע מה לעשות" אמרתי ונשענתי אחורה, מן נשכבתי על מיטה עם הרגליים על הרצפה.
"בסה"כ עוד בחורה" אמר במטרה לעודד אותי ולהוציא אותי מזה.
"זאת לא עוד בחורה" אמרתי.
הרמתי את ראשי אליו בשביל להסתכל עליו.
"התאהבתי" אמרתי.
הוא הסתכל עליי, מנסה לעזור דרך המבט.
אבל כלום, כלום לא יעזור.
"נו אחי מחר נצא למועדון, מבטיח לך מתחילות איתך ים בחורות, ואתה תצא מזה אחי" אמר.
"הלוואי וזה היה ככה, אבל הדבר היחידי שאני רוצה זה להיות איתה עכשיו" אמרתי.
"נפלת חזק באהבה אה אחי?" אמר.
"כן.." אישרתי את דבריו.
השכבתי את ראשי שוב.
חושב, למה? למה דווקא בה?
אני צריך את עצמי חזק מתמיד.
מה אני עושה עכשיו?
אין לי אפילו מול מי להלחם.
זה רק אני והיא.
אני הכי אוהב את ההורים שלי בעולם, ומכבד והכול.
אבל מה עכשיו אני עושה?
התאהבתי במשהו אסור.
"אחים שלי" ניכנס בן בסערה לחדר.
"מה קרה?" שאל את שנינו כשראה שהפרצופים שלנו נבולים.
"סתם" אמר דניאל.
"נו" אמר בן וסגר את הדלת.
"גילנו מה גל הסתירה" אמרתי.
"ומה היא הסתירה?" אמר בן והתיישב לידי.
"היא לא יהודייה" אמרתי.
"וואי" אמר בן.
דניאל עשה לו מן פרצוף של שתוק כזה כי זה ממש לא מנחם.
"אני לא מאמין אחי" אמר בן.
"אבל זה לא כזה ביג דיל" המשיך בן.
"זה כן" אמרתי.
בן התיישב לידי במיטה.
"שכחת שההורים של ליאור דתיים" אמר דניאל.
"וואי נכון, איזה תסביך" אמר בן.
"כמו מטומטם עמדתי" אמרתי בקול טיפה גבוה, דפקתי עוד אגרוף וכיסיתי את פניי עם היד השנייה.
"דיי אחי תירגע" אמר דניאל וקם לשבת בצד השני שלי.
"נצא מחר" אמר בן.
"זה מה שאמרתי" אמר דניאל.
"לא רוצה לצאת" אמרתי בקול גבוה גם כן, קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון הדלת.
"לאן?" שאל בן.
"לנשום אוויר" אמרתי וטרקתי את הדלת אחריי.
הלכתי למקום של הבריכה.. איפה שישבנו אז, שהודיה תפסה אותנו.
ישבתי שם על האבן, ועלו בי כל מיני זיכרונות.
"מה אתה מסתכל בוא ושב לידי"
"איפה עצרנו?"
"אני חושב שפה"
אני מבין שאני גדול ואני צריך לדעת לקבל החלטות.
אבל דווקא החלטה כזאת?
לא משנה מה המוח יחליט, הלב בוחר להתערב.
התאהבתי בה.
ואם אני אהיה איתה כאן באילת, אני אחזור ליבנה ואשבר אם אני לא אהיה איתה.
כאן אני עוד איך שהוא יכול להיות איתה כי ההורים שלי לא רואים.
אבל שזה יגיע ליבנה מה אז???
פתאום ראיתי צל מתקרב מרחוק.
התחבאתי מהר מאחוריי האבן והשיח שהיו צמודים זה לזה, והצצתי.
הבחנתי שמדובר בגל.
ניסיתי שהיא לא תבחין בי, כי האמת שכרגע…
אין לי מה לומר לה!
היא התיישבה על האבן.
פחדתי שהיא תסתובב ותבחין בי.
נראה לי שהיא חשבה, בדיוק כמוני כמה דקות לפני זה.
"אם הוא אוהב אותי באמת הוא יגיע לפה ויקרא את זה" אמרה והניחה משהו על הדשא.
מה זה אומר עליי אם הגעתי לפה לפניה?
היא קמה, ויכולתי לשמוע את הבכי שלה.
הצצתי טיפה ושמתי לב שהיא מתרחקת.
השטתי את ידי לקחת את הפתק ההוא ונשארתי עדיין במקום המחבוא.
"ליאור,
אם אתה קורא את זה עכשיו, סימן שחשבת עליי והגעת למקום שלנו.
אני לא אשקר, אני כותבת את המכתב הזה עם דמעות.
אני יודעת שבהתחלה הייתי מגעילה וסנובית, אבל באמת התאהבתי בך.
אם יש דבר שאני הכי רוצה בעולם, זה שנהיה ביחד.
עכשיו, כמה דקות אחרי שהלכת הדר ראתה אותי בוכה לא יכולתי לברוח ממנה.
סיפרתי לה הכול, והבנתי שהיא כבר יודעת.
היא סיפרה לי שהיא גילתה מאוחר מידי את מה שיש בנינו.
היא גם סיפרה לי שאין שום סיכוי בנינו, בגלל ההורים שלך.
אני מבינה ליאור, אני מבינה שהאהבה הזאת לא אפשרית.
אוהבת תמיד,
גל"
הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת.
את הלב שלי פועם במהירות.
מה זה? זה בחיים לא קרה לי!
הסתכלתי לשמיים.
מה עכשיו?
קיפלתי את הפתק לחצי ושמתי בכיס ועליתי לכיוון החדר.
בדיוק הדלת של החדר של הדר וגל נסגרה בתחילת המסדרון.
נכנסתי לחדר שלי.
"איפה היית?" שאל בן.
סגרתי את הדלת.
"סתם למטה" אמרתי.
"הדר חיפשה אותך" אמר בן.
"מה היא רצתה?" שאלתי.
"לא יודע היא לא רצתה להגיד לנו" אמר בן.
נראה לי אני יודע על מה היא רצתה לדבר איתי.
כמו שגל רשמה בפתק שהיא דיברה עם הדר.
בטח הדר רצתה לדבר איתי על זה.
שמעתי צליל של הודעה שבא מהפלאפון שלי שבכיס.
"ליאור תרד מהר ללובי, אני צריכה אותך דחוף" מאת: הודיה.
"אני כבר בא" אמרתי פתחתי את הדלת ויצאתי מהר.
"לאן?" שמעתי את בן שואל. אך לא עניתי כי כבר סגרתי את הדלת.
רצתי מהר למטה.
אם יש דבר שאני מפחד עליו הכי בעולם, זאת הודיה.
הגעתי לשם אחרי 2 דקות לא פחות ולא יותר.
והיא ישבה שם, על האבן…
"מה קרה?" עצרתי את הריצה והתנשפתי.
היא קמה מהאבן.
"אני אגיד לך בדיוק מה קרה" אמרה.
"נו" אמרתי בעודי מתנשף ובקושי מסתכל עליה.
היא העבירה את ידה לאחורי עורפי.
הסתכלה עמוק בעיני.
"החלטתי שאין מצב שאני מוותרת על זה" אמרה והתקרבה אליי לאט לאט.
פתאום שמעתי קול בכי מהצד.
סיבבתי את ראשי ימינה.
וראיתי את גל, היא תפסה ריצה מהירה וברחה משם.
העברתי את ראשי שוב להודיה.
שמתי את ידי על ידה והורדתי את ידה.
"אני מצטער" מילמתי ורצתי אחריי גל.
היא נכנסה לבית מלון פספסתי את המעלית שהיא עלתה בה ולכן ניסיתי לעקוף אותה במדרגות. והספקתי.
"גל" אמרתי ותפסתי את ידה.
והיא בכתה כ"כ בכתה.
בחיים שלי לא ראיתי בן אדם שבוכה ככה.
היא הסתכלה עמוק בעיני, ושמתי לב שהיא בקושי רואה בגלל הדמעות.
"עזוב אני רואה שהמשכת יפה בחיים שלך, אני בסה"כ באתי לשם בשביל לקחת משהו ששייך לי"
עם היד השנייה הוצאתי את המכתב שהיא השאירה שם.
"את זה?" אמרתי והצגתי בפניה את הדף.
היא הסתכלה על הדף ואז עליי.
"מצאת את זה" אמרה.
'כן' אמרתי.
כמה שרצתה לחייך היא לא הצליחה.
"עזוב ליאור, תן לי ללכ" אמרה.
"לא" אמרתי.
"אף פעם לא" המשכתי.
"אתה יודע שזה לא נכון" אמרה.
"הלב שלי אומר שכן" אמרתי.
היא גרמה לי להזיל דמעה ולהיות חנוק.
הרפתי את היד שתפסה אותה, וחיבקתי אותה חזק.
והיא בכתה, לא הפסיקה לרגע.
"אני לא רוצה להיות כזאת באמת" אמרה.
"אני יודע חיים שלי אני יודע" אמרתי.
"התמוטטתי שהבנתי שהמשפחה שלך חזרה בתשובה" אמרה.
רק חיבקתי.
מבפנים, כ"כ נשברתי!
לא יכולתי, רציתי למות.
למה התאהבתי? למה דווקא בה?
"לאן אנחנו ממשיכים מכאן?" שאלה..