לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה 43 -פרק אחרון למרתון-

פרק 43 
״לך זדיין״ סיננתי מבין שפתי, פותח את דלת החדר וטורק אחרי בטריקה מרעישה ומצממרת. הייתי עצבני, לא הייתי מוכן שהוא יגע באחד מהאנשים הכי חשובים לי. יגע באחד מהם, והוא קבור חיי ! 
נכנסתי לחדר של פזי, סורק אותה וקולט אותה יושנת. אוטומטית עלה לי חיוך. אני שמח שלא קרה לה משהו יותר גרוע. הוצאתי את האייפון מכיסי, מקליד את הסיסמה, ומביט בשעה. השעה הייתה כבר חצות. נכנסתי לאנשי קשר, מחפש את המספר של שכנתי. לחצתי על האיש קשר, מצמיד את האייפון לאוזני.
״תקווה ?״ שאלתי בהתנצלות, מקווה שלא הערתי אותה משנתה.
״מה חומד ?״ היא שאלה בחרצנות, כאילו בכלל לא ישנה.
״אני מצטער אם אני מעיר אותך.״ התנצלתי קודם, מצפה לשמוע את תשובתה.
״זה בסדר, אני בכלל לא ישנתי״ אמרה בצחקוק קל. צחקקקתי גם אני איתה.
״את יכולה לישון בדירה שלי ? טולי וליאור בלי אף אחד. ואני מפחד שיקרה להם משהו !״ אמרתי בדאגה, מניח יד על עורפי, ומגרד במבוכה. מיד עלו לי פלאשבקים מהעבר. כמה פעמים נכנסתי בית חולים בגלל השרוטים שניסו לגנוב את האחים שלי. 
״ברור חומד.״ היא ענתה בשמחה. 
״ביי, תודה תקווה. ושוב, סליחה אם הערתי״ אמרתי ושפתי התעגלו לחיוך קליל. 
״בבקשה חמוד,״ היא אמרה ותוך כמה שניות נשמע צפצוף קל של ניתוק. נאנחתי קלילות, סוגר את מסך האייפון ומכניס בחזרה לכיסי. תקווה היא כמו אמא שלי. אמא שלעולם לא הייתה לי. 
״נדי,״ שמעתי את קולה העדין של פז.
״התעוררת,״ מלמלתי בהקלה, מתקדם אלייה כאשר מרוח בפניי חיוך מאושר.
״תעברו דירה,״ היא אמרה ועצמה את עיניים בכאב. 
״יפה שלי, מה כואב לך,״ שאלתי בדאגה, מניח יד אחת על שיערה החוף והגלי, ומלטף בעדינות.
״הבטן,״ היא גימגמה, מניחה יד אחת על מותנה.
״אני אקרא לרופא,״ עניתי ופתחתי בריצה למחוץ לחדר. התחלתי לסרוק בעיניי את אחת הרופאים, ולבסוף מצאתי. לחשתי לו כמה דברים באוזנו, ורצנו לתוך החדר. הוא פסע לעברה, מניח יד אחת על חולצתה של פז, ומרים בעדינות את החולצה. מזה ?! שלא יגע בה ! הבטתי בבטנה, שולח את מבטי לכיוון התחבושת. כולה הייתה אדומה, מלאה בדם. צקצקתי בלשוני, פני התעווטו לגואל וגם לדאגה. הוא שם כפפות על שני ידיו, מוציא בעדינות את התחבושת, וזורק לתוך שקית שהייתה בידו. הוא הניח בצד את השקית, מציא תחבושת חדשה ושם לפז.
״יש לה פה תחבושת, תשתדל להחליף לה כאשר התחבושת מתמלאת דם,״ הוא הדריך אותי ויצא מהחדר. אינעל אחותו ! מה הוא מדריך אותי ?!
״תעברו דירה,״ פז חזרה על דבריה. הסטתי את מבטי לכיוונה חזרה, פוסע לעברה ומתיישב בקצה המיטה.
״איך ?! אין לי כסף !״ מלמלתי ביאוש, מניח יד אחת על רגלי ועל היד הנחתי את ראשי.
״יש לי חסכונות, אני אלווה לך,״ היא אמרה בחוסר דאגה, מניחה יד אחת על ידי ומלטפת.
״לא לא לא ! אין סיכוי,״ דחיתי את הצעתה, מביט בה בהרמת גבות.
"אין לך ברירה. הוא יכול בכול רגע לחטוף אותם שוב״ היא אמרה בצעקה חלושה כי עדיין כאב לה 
"אני כבר ימצא רעיון. אל תדאגי,העיקר שלא תתאמצי עכשיו" מלמלתי בדאגה, מניח את ידי על שיערה החום הגלי, ומלטף את שיערה בעדינות.
"כדאי שתלכי לישון. כבר ממש מאוחר״ מלמלתי נושק למצחה, ולאחר מכן לשפתיה. קמתי מהמיטה, ומצאתי לעצמי איזה כורסא לשבת בה. התיישבתי בכורסא שהייתה שם וגם אני ניסיתי להירדם. לאחר כמה דקות שהצלחתע להרדם, שמעתי קול של בכי חלש. פקחתי עניים בבהלה, והבנתי שהבכי הגיעה מפז קמתי מהכורסא במהירות, פוסע לכיוון פז.
"פזי ,יפה שלי ,מלאך שלי ,מה קרה?" שאלתי בלחץ, מתכופף אלייה ומניח יד אחת על לחיה, מכריח אותה להביט בעיניי
"נדי…כואב לי" היא אמרה חלש והבכי רק התגבר. אך הוא היה שקט כי כאב לה לבכות. ראיתי כמה כואב לה ודמעה קטנה יצאה מהעין שלי וזלגה על הלחי שלי וירדה למטה 
"נדי בבקשה אל תבכה" פז ביקשה ממני, מניחה יד אחת על לחיי ומלטפת אותה.
"הכול יהיה בסדר פזי אני הולך לקרוא לרופא" מלמלתי בדאגה, נושק לה ללחי ויוצא לרופא. לחשתי לו כמה מילים, והוא הנהן צורח לעוד כמות רופאים ואחיות. הם התפרצו לכיוון החדר. באתי להכנס אחריהם, אך אחת הרופא סגר את הדלת ואמר לי ללכת. נאנחתי בעצבים, מאגרף את ידי לאגרוף ודופק אותה בקיר. התנשפתי במהירות, זורק את עצמי לעבר כיסא אחד וממתין בלחץ מחוץ לחדר. לאחר כמה דקות, שהרגשתי כאילו אני הולך להשתגע, רופא אחד יצא. קמתי במהירות מהכיסא, פותח בהליכה מהירה ופונה אליו. 
"מה איתה? היא בסדר?״ שאלתי בלחץ 
"אני חושש שהמצב של פז הידרדר״ הוא אמר ובקולו נשמע עצב.
"הדרדר?" ששאלתי בקול שבור והמום. ״מה איתה? איך היא?" שאלתי אני לא מוכן שיקרה לה משהו 
״החתך מתפשט ומזדהם וזה מאוד מסוכן היא תצטרך לעבור ניתוח" הוא אמר, מניח יד על כתפי בהתנחמות וזרק כמה מילות ניחום. בפרצופי היה הבעת הלם. הרופא עזב והתחיל ללכת לכיוון אחר. בלעתי את רוקי, מסתובב במסדרון ושולח את רגלי בבעיטה לעבר כיסא אחד. לא יכול להיות ! פז ? פזי שלי תעבור ניתוח ?!
הכל בגלל המזדיין הזה ! יצא מהבית חולים ואני אפרק לא את הצורה ! דמעות עלו בעיניי, אך הפעם לא עצרתי אותם, נתתי להם לזרום כמו נהר.זה אני הייתי אמור להיות שם, בבית חולים. בתוך החדר !אני זה שהייתי צריך לעבור את הניתוח. אני זה שהיה אמור להיות כואב לו. לא לאהובתי. הרגשתי סחרחורת קלה והתיישבתי על הכיסא, נשען אליו ומתפרק. יודע שאם פזי שלי, לא תשאר חזקה. היא תמות.