לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 45

פרק 45
הגעתי לחדר, פותח את הדלת בלי רעש ומתיישב חזרה על הכורסא, רואה את פז ישנה. נשקתי למצחה בעדינות, עוצם את עיניי ושבמוחי מתחיל לקפוץ כל מיני מחשבות. אחרי כמה שעות, שאכלתי את עצמי על זה שפז הגיעה למצב הזה. עיניי נעצמו אט-אט ושקעתי בשינה. 

-מנק׳ המבט של פז- 
החדר היה חשוך. חשוך מאוד. הייתי לבד. לא היה שם אף אחד חוץ מימני. לא הרגשת בנוח, כל הזמן ניסיתי להחליף תנוחה. הבטן כאבה לי ברמות שאי אפשר לתאר. לבסוף, וויתרתי ונשכבתי בתנוחה שהראש מופנה לתקרה. שמעתי את הדלת נפתחת. חיוך עלה על פני אבל ירד שקלטתי שזה 'אבא' של נדי. בהלה מיד השתלטה עליי. ניסיתי רק להידחק בפינה, אך כאב לי הבטן נורא. 
״שלום פז,״ הוא אמר בחיוך ערמומי והתחיל להתקדם אליי עם קולו המצמרר שמלקק בקולי קולות. 
״אל תתקרב !״ צרחתי בתקווה שנדי ישמע מבחוץ. 
״החדר אטום. אנחנו לבד פה פזי״ הוא אמר בקול של משוגע. שולח את ידו לכיוון פינת החדר. הוא לקח מוט(?). הוא הרים בתנופה אחת קלה, מתחיל להכות אותי בבטני כמה פעמים, מה שגרם לפי לפתוח בצרחה ובכאב. הרמתי את ידי, מנסה לעצור אותו. אבל לא. הוא המשיך להכות אותי בכל כוחו. הנחתי את ידי בבטני, מחזירה את מבטי למעלה לכיוון פני במיטה בידי בהלם ובכאב. מה שראיתי היה רק דם.
״נדי !״ צרחתי בכל כוחי, בכוח האחרון שלי. עיניי נעצמו לאט ומסך חשוך השתלט על עיניי. 

-מנק׳ המבט של נדיר-
״נדי !״ שמעתי צרחה בוקעת מחדרה של פז. פתחתי את עיניי בבהלה, קם במהירות מהכיסא ורץ לתוך חדרה של פז. ראיתי את ״אבי״ מרים מוט כבד מעץ, ובא לשלוח אותו לכיוון פז. רצתי לעברו בשקט, תופס את המוט ודוחף אחורה את אבי. מיד אחרי נכנסו כמה רופאים. הבטתי בפז בהלם, קולט שכל שמיכת היה ממולא בכתמי דם.
״חתיכת מזדיין מה עשית ?!״ צרחתי על 'אבי'  הוא חייך חיוך מטורף. התנשפתי בכבדות, מרים את המוט ובא לפגוע בו. הרגשתי שהייתי חייב לעדות לו את זה. אבא לא אבא, אבא כזה עדיף כבר שלא יהיה בעולם. משהו לא נתן לי לפגע באבי, והמוט נפל מאחורי וגרם לרעש איום להישמע. הרופא שהיה מאחורי. 
״תוריד את המוט ! אין אלימות בבית חולים !״ הרופא אמר, מתכופפף לרצפה ומרים את המוט. 
״תראה מה הוא עשה לחברה שלי !״ צרחתי בשגענות מאגרף את ידי, ונותן אגרוף קל לקיר. הבטתי בפז. כולה מלאה בדם. החליפו לה כבר 5 פעמים את הבד ששמו לה. ולא, כלום לא עוזר. הבטתי באותו מקום ש'אבי' היה שם. עכשיו הוא לא היה שם. חתיכת פחדן !! 
״אנחנו במצב קריטי, אנחנו מבקשים ממך לצאת !״ אחד הרופאים צעק לי.
״שום לצאת !״ צעקתי והתנגדתי לרופאים שניסו לדחוף אותי מחוץ לחדר. אין סיכוי שאני עוזב אותה שם לבד. אם יקרה לה משהו ? אני לא אחיה עם זה ! לבסוף וויתרתי, ויצאתי מהחדר, פוסע לעבר הכיסאות ומתיישב שם, קובר את ראשי בין ידי. עברו כמה שניות. השניות עברו לדקות, והדקות עברו לשעות. 4 שעות ישבתי מול החדר. וכלום לא קורה. שום רופא לא יוצא, להודיע מה קורה איתה. יצאו כמה רופאים כדי לקחת כמה דברים, אבל אף אחד לא העז לומר לי מה הלך בתוך החדר, התיישבתי בחזרה בכיסא, מביט בחדר בעצבים. למה לעזאזל הם לא אומרים לי כלום ?! אני לא מאמין שלא הגנתי עליה.
"אני כול כך מטומטם!" צעקתי על עצמי, קם מהכיסא ומשליח את ידי בבעיטה לעבר הכיסאות.
"נדי?" שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי וראיתי את טום ושלי  הם נראו מפוחדים ולידם עמדה תקווה 
"הם רצו לבוא לראות מה שלום פז ,אני מקווה שהיא בסדר" תקווה אמרה 
"המצב שלה הדרדר" אמרתי בשקט והשפלתי מבט 
"אני מקווה שהיא תהיה בסדר ,אני צריכה לחזור לליאור להתראות" תקווה אמרה נופפה לשלום, פוסעת בהליכה מהירה מחוץ לבית חולים.
"אימא בסדר?" טום שאל 
"היא תהיה בסדר,הכול יהיה בסדר" אמרתי בחצי חיוך, משליח אתייג לכיוון שערו ומלטף בעדינות. ישבנו שם עוד חצי שעה ואז הרופא יצא 
"אתם עם פז?" הוא שאל והצביע עלינו
"כן" ענינו ביחד, קמים ממקומותינו ופוסעים לעברו בלחץ.
"מה עם פז?" שאלתי כולי לחוץ 
"אני צריך לדבר איתך לבד" הרופא אמר והביט בתאומים. הם החליפו מבטים אחד בשני, ולבסוף אולי הנהנו להסכמה. הרופא תפס בידי, מושך אותי לפינה.
"מה קרה לה?" שאלתי וכבר הדמעות חנקו את גרוני 
"לא רציתי להגיד את זה ליד הילדים אבל אני חושש שהמצב של פז לא טוב.
היא איבדה כמיות רבות של דם  ואם הוא לא ישתפר בקרוב אז…" הוא אמר ולא המשיך את המשפט שלו. הבנתי לבד 
"בבקשה לא" אמרתי והדמעות התחילו לרדת ולא הפסיקו 
"אפשר לפחות לראות אותה?" שאלתי בתקווה שהתשובה היא כן 
"כן אבל נתנו לה כדור משכח כאבים אז היא ישנה עכשיו״ הוא אמר מביט בי במבט ניחומים, והלך. חזרתי לטולי, מושך באפי כמה פעמים.
"איך היא?" הם שאלו 
"היא תיהיה בסדר?" שלי שאלה בלחץ, משלבת את ידה על חזה.
"כן היא תיהיה בסדר" אמרתי להם. שיקרתי, לא הייתי מסוגל לשקר להם, אבל לא הייתי מסוגל גם לראות אותם בוכים.
"אפשר להיכנס לראות אותה?" טום שאל, מצביע לכיוון החדר ותופס בידה של שלי. הנהנתי לכן, והוא משך את שלי לתוך החדר. גיחכתי קלות, הולך אחריהם, נכנס לחדר. היא שכבה שם נראתה כול כך שלווה ויפה. היא הייתה חיוורת, פצעים היו כל אורך ידייה וכמה פצעים בפניה. מיד עלו לי דמעות בעיניים, וידי התאגרפה לאגרוף. 
״פז !״ שלי מלמלה והניחה את ידה על פיה. ״מי עשה לה את זה ?!״ 
״אל תדאגו. היא תהיה בסדר !״ אמרתי. 
שיקרתי. הם התקרבו אליה ומיד רצו אליי. 
״היא מלאה בדם ! ו… ו…וכל הפרצוף שלה פצעים !״ טום צעק בגמגום קל. שלי, עמדה בצד ובכתה בשוק. היא תמיד בוכה במצבי לחץ. 
״היא לא הייתה צריכה לקבל את זה !״ שלי צעקה חלש. 
השפלתי את מבטי. היא צודקת. אני הייתי צריך לקבל את זה.
״אנחנו היינו צריכים לקבל את זה !״ שלי אמרה לטום. הוא רק שתק והנהן להסכמה. 
״על תדברו ככה !״ הדחקתי את העובדה.
פז במצב גרוע ועכשיו אני צריך את הדבר הראשון הכי חשוב לי בחיים ?!  איך סיכוי !
״אבל זה נכון !״ טולי יצאו בעצבים מהחדר. 
נאנחתי עצבני ודפקתי אגרוף בקיר. 
פסעתי באיטיות לפז. רואה אותה חבולה. 
״אני מצטער פזי ! הייתי עושה הכל בשביל שתשאיר בחיים. 
גם אם זה לשלם בחיים שלי,״ אמרתי בקול צרוד ונשקתי את מצחה, פוסע למחוץ לחדר, מותיר אותה לבדה