לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 41 -מרתון-

פרק 41
אוטומטית ידי הושלכה ללחיה, מצמיד אותה יותר אליי. התגעגעתי למגע שלה. 
אחרי כמה דקות התנתקנו, וחיוך בצבץ מפני. החיוך רק גדל וגדל, אך ירד כאשר ראיתי שפז עוצמת את עינייה. 
״פז ?״ שאלתי חולשות, מניח את ידי השנייה על לחייה השנייה. 
״פזי ?״ מלמלתי ונערתי אותה בעדינות. 
אך היא לא התעוררה. 
״תקראו לרופא !״ צרחתי. נכנסתי לפאניקה היסטרית שלא הייתי מסוגל לנשום. הנחתי את ראשה חזרה על הכרית, מתנשף במהירות. אם יקרה לה משהו, אני לא אחיה עם זה. תוך כמה שניות, נכנס לחדר רופא עם כמה מכשירים. 
״אני מבקש ממך לצאת,״ הרופא אמר במהירות, מתקרב לכיוון פז ומכבר אלייה מכשירים.
״אין סיכוי !״ אמרתי עצבני, תופס את ידה דל פז, לא מוכן לשחרר.
״אם אתה רוצה שאהובתך תישאר בחיים, אתה צריך לצאת !״ הפציר בי. נאנחתי בעצבים, משחרר את ידי מידה של פס ומנשק את מצחה, יוצא מהחדר לא לפני שזרקתי לעברה מבט קטנטן: עדיין מתוח ממה שהוא הולך להגיד לי. יצאתי מהחדר, מתיישב על הכיסאות, שהתאומים לידי, והשומרים מחזיקים את ליאור. אחרי כמה דקות, שהתייבשתי שם והרגשתי כאילו אני הולך לשבור פה משהו, הרופא יצא. הוא הלך לכיווני, פונה אליי וקמתי ישר ממקומי, מביט בו במתח. 
״היא התעלפה. הכל בסדר אצלה עכשיו. היא צריכה לנוח ולשתות הרבה״ אמר, מפי נפלט אנחת הקלה. ואותו דבר גם טולי. הודתי לרופא, לוחץ את ידו. הוא בא ללכת אך עצרתי אותו רגע לפני.
״יש פה אוכל לתינוקות ?״ שאלתי בהתנצלות. והנחתי את ליאור על ידי. 
״כן, במזנון !״ הרופא ענה בחיוך קטן, הולך בדרכיוב
״טולי ?״ שאלתי, מוציא כמה שטרות מכיסי ונותן להם. הם הנהנו ורצו בריצה קלה להביא אוכל. אחרי כמה דקות הם חזרו, הודתי להם, לוקח את האוכל מידיהם ומתחיל להאכיל את ליאור שתוך כמה דקות אחרי האוכל נרדם.
"אתם רעבים?״ שאלתי את טולי, הם הנהנו בביישנות. גיחכתי קלות, מעביר בעדינות את ידי לידי השומר, רץ בריצה קלה לעבר המזנון. פניתי לאיזו בחורה אחת שעבדה שם ואמרתי את האוכל שאני רוצה,
"תביאי לי כריך עם חביתה ושתי כריך טונה" אמרתי למוכרת הקפיטריה של הבית חולים. היא הנהנה, מתחילה להכין את האוכל. לאחר כמה דקות היא הביא לי את הכריכים ושלוש בקבוקי מים. שילמתי לה, זורק חיוך קטנטן והולך שוב לעבר החדר. כשהגעתי נתתי לטום ושלי את הכריכים שלהם ובקבוקי השתייה
"תודה״ הם אמרנו ביחד וישבו לאכול. התיישבתי איתם ואכלתי גם אני את הכריך שלי. לאחר כמה דקות, סיימנו לאכול נזרקנו את השקיות בפח שהיה קרוב אלינו. נכנסנו לחדר של פז ,מצאנו שם לליאור ערסל ושמנו אותו שם .פז שכבה שם בעניים עצומות לא זזה
"פזי? , אמא?" טום ושלי שאלו בלחש.
"מממ.." היא מילמלה ופקחה את העניים 
"אנחנו כול כך שמחים שאת בסדר" הם אמרו כאשר מפניהם היה מרוח חיוך מאושר.
"קטנים שלי בואו לפה" פז אמרה,התרוממה קצת ופתחה את היידים שלה לחיבוק. הם רצו אלייה, מחבקים אותה והיא מוחצת אותם. היא נשקה לקוד קוד ראשם לוחשת כמה דברים באוזניהם והם מצחקקים. אוטומטית עלה לי חיוך. רק לראות אותה מחייכת, יעשה אותי הכי מאושר בעולם. 
״מה איתי ?״ שאלתי בגיחוך קל, משלב את ידי.
״לך לא מגיע !״ פז ענתה, משתחררת מחיבוקם של התאומים שצחקקו להם, ומוציאה לי לשון.
״אחח בואי הנה !״ קראתי פוסע לעברה בחיוך קליל, ומחבק אותה חיבוק קל. לאחר כמה שניות התנתקנו, מביטים אחת לשני לעיניים.
״הצלחתם להרדים את הקטן ?״ שאלה, מביטה בעיניי התאומים, ומחזירה את עינייה לעיניי. הנהנו וצחקקנו בשקט. 
״אוקיי. אני בשוק !״ היא מלמלה מביטה בנו בעיניים פעורות. היחידה שהצליחה להרדים את ליאור הקטנטן זה פז. 
אני מת עליה ! הנחתי את ידי מסביב כתפה של פזי. לא מוכן שהיא תלך לי. לא מוכן שהיא תיפול לי בין ידי. לא עוד פעם ! פזי הביטה בי וחייכה, וגם אני אליה. 
״נראה לנו שאנחנו מפריעים פה לא ?״ טום אמר לשלי בהתחכמות.
״גם אני חושבת ככה !״ היא לחשה לו. 
״אז למה שלא נצא ?״ שאל טום, מביט בעיניה של שלי.
״נצא !״ שלי אמרה. הם שילבו ידיים ורצו לבחוץ. אני ופז התפוצצנו מצחוק. אחרי כמה דקות, נרגענו מהצחוק. היה רגע של שקט, שהייתי צריך לשבור אותו. הבטתי בפז, והיא בי.
"התגעגעתי אלייך ,למגע שלך" אמרתי לפז אחרי כמה דקות שרק הסתכלנו אחד על השני 
"גם אני״ היא אמרה והשפילה את מבטה 
"היי ! מה קרה?" שאלתי מניח את שני אצבעותי על סנטרה, ומרים את ראשה.
"שירז…" היא מילמלה.
"תעזבי את הילדה המגעילה הזאת ,לא מגיעה לה שאפילו תחשבי אליה" אמרתי וליטפתי לה את הלחי 
"אבל…" היא באה להגיד אך קטעתי את דבריה.
"שום אבל יש לנו דברים יותר חשובים לדבר אליהם כרגע" אמרתי וחייכתי חיוך תחמן, משלב את ידי בידיה.
"מה? כמו מה?" היא שאלה מבולבלת
"כמו : אני אוהב אותך" אמרתי, והיא חייכה.
"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה ונתפסה בלחיי, מנשקת את שפתי.