לא התכוונתי להתאהב אבל זה קרה פרק 38 -מרתון-

פרק 38
״פזי,״ שמעתי קול מעווט קורא לי. המשכתי לישון, מתערבת על זה שזה רק הדמיון שלי.
״פזי,״ שמעתי את אותו הקול. 
״ממממ..״ מלמלתי קצת עצבנית, שמה טת השמיכה עד לראשי. מי פאקינג מעיר אותי בשעה כזו ?! 
״קומי, את תאחרי לבית ספר״ הרגשתי שמסירים מימני את בשמיכה, ולאחר מכן הרגשתי ליטופים על גבי. פקחתי את עיני באיטיות, מניחה יד על צד פניי בגלל האור שסנוור את עיני. ראיתי קצת במעורפל, אבל זיהיתי את עיניו הירוקות של נדי.
״מה אתה מעיר אותי בשעה כזו ?״ שאלתי עצבנית בגלל השעה המוקדמת. הסטתי את מבטי מנדיר שהביט בי בחיוך משועשע, והבטתי בשעון הדיגיטלי, זה סימן לי שהשעה כבר 9 בבוקר. שיט אני מאחרת.
״מה אתה מעיר אותי בשעה כזאת ?!״ שאלתי שקלטתי שמאוחר, מסיטה מימני את השמיכה ורצה לעבר המקלחת הקטנה שהתייצבה בפינת החדר.
״שעה לוקח לך להתעורר !״ הוא צער בהתגוננות, בגלל שהמקלחת הייתה טיפה רחוקה והוא היה בחדר.
״מה אתה אומר ״ אמרתי בציניות, מניחה את ידי על המתקן ומחפשת בזריזות את מברשת השיניים הצהובה שלי. כאשר מצאתי, לקחתי את משחת השיניים החריפה ומרחתי על המברשת, מקריבה אותה לכיוון פי ומתחילה להבריש במרץ ובמהירות את שיני. לאחר שגמרתי, שתיתי מהכוס ולקחתי מגבת קטנטנה, מנגבת את פי. רצתי במהירות לחדר, גונבת מברשת קטנטנה שהייתה על השידה ורצה לכיוון המראה. הברשתי את שיערי. עשיתי צמת צד מבולגנת, והוצאתי כמה קצוות שיער, ורצתי לכיוון תיקי הסגול, פותחת אותו ומוציאה סט בגדים. למזלי, ארגנתי מראש בגדים. רצתי לכיוון השירותים חזרה, כאשר הכתיפייה של התיק בידי, החטפתי מבט לעבר נדיר שישב וצחק עליי כמו בהמה. גלגלתי את עיני, סוגרת את דלת השירותים ומתחילה ללבוש את בגדי. לבשתי חולצה אדומה צמודה, סקיני ג׳ינס עם קרעים, ונעלי נייק גבוהות בצבע שחור שהסימן בצבע כסף. נכנסתי לחדרו של נדיר, וראיתי אותו כבר מאורגן. 
״איך התארגנת כלכך מהר ?״ שאלתי בשוק. 
״נראה לי שזכור לי שאני בן״ הוא מלמל בציניות. 
״באמת ? חשבתי שאתה בת !״ מלמלתי גם אני נושכת את שפתי בשביל לא להתפוצץ מצחוק. לא הצלחתי להתאפק והתפוצצתי מצחוק ונדיר מיד אחרי.
"כדי שנצא" נדיר אמר לי מניח את ידו על בטנו נרגע מהצחקוקים.
"צודק בוא" מלמלתי, פוסעת לעבר הדלת ופותחת אותה רצה במדרגות לכיוון דלת הכניסה, שנדיר מאחורי.

הגענו לבית הספר. רצים 3 מדרגות עד שנכנסנו לתוך הבניין. פתחנו את שני הדלתות הכחולים של הכניסה, נכנסים וקולטים שכל העיניים עלי ועל נדיר. השפלתי את ראשי במבוכה, מרימה תוך כמה דקות ומביטה סביבי, תופסת את מבטה של שירז מרחוק מביטה בי.
"אני כבר באה. תתקדם בינתיים לכיתה״ לחשתי לנדי מביטה לתוך עיניו הירוקות. הוא הנהן והלך לכיוון הכיתה ואני התחלתי להתקדם לעבר שירז. הגעתי אלייה, מביטה בה בשאלה ומשלבת את ידי על חזהי.
"אני רואה שאת ונדיר חזרתם להיות כמו פעם" שירז אמרה בטיפה כעס.
"כן. כי הוא הבין שמה שהוא עשה הייתה טעות" אמרתי לה בכעס, משחררת את זרועותיי ומניחה יד אחד על המותן. שאני מרגישה לא נעים או עצבנית, אני כל הזמן מחליפה תנוחות. 
"גם אני הבנתי ! למה אנחנו לא יכולות לחזור להיות כמו פעם?" היא שאלה בכעס, מאגרפת את ידה.
"בגלל שאת עשית לי דברים הרבה יותר גרועים מנדיר !״ עניתי בעצבים. ופתחתי את פי להמשיך את דברי ״לו לפחות הייתה סיבה.
ואני רוצה להזכיר לך שבגללך הייתה לו את הסיבה הזאת ! את זאת שגילית לו הכול ,אז תפסיקי לחשוב שרק את קדושה" צעקתי בקול, מאגרפת את ידי ומרכישה את לחיי מאדימות מעצבים. הרגשתי כלכך עצבנית עלייה, שלא יכולתי להשתיק את דברי. רק מזל שלא היו ילדים בסביבה.
"את עוד תראי הוא יפגע בך.
וכשזה יקרה ? את תחזרי אליי על 4 ותבקשי סליחה״ היא אמרה בהתחכמות. מפי נפלט גיחוך מזלזל. הנחתי את חי חזרה על מותני, מסיטה בעצבים את מבטי לכיוון אחר, ולאחר מכן מחזירה את מבטי אליה.
"מתי תביני שאלה החיים שלי ואת לא מחליטה אליהם ? למעשה, את אפילו לא חלק מהם. את פשוט מגעילה אותי״ מלמלתי בטון נגעל, יורקת לצד בעצבים, ומתחילה לפסוע לעבר הכיתה.

נכנסתי לכיתה, פותחת את הדלת בזריזות וסוגרת אחריי, פוסעת לעבר מקומי ליד נדיר והתיישבתי ליד נדיר. 
״הכל בסדר ?״ נדיר לחש לי בשאלה, ושמעתי בקולו דאגה.
״הכל אחלה !״ אמרתי באדישות, משחקת עם העיפרון בשולחן, בלי להביט בו. אחרי כמה זמן, הרגשתי שהמבט שלו עדיין עליי, אז הייתי חייבת להסיט את מבטי לכיוונו. הסטתי את מבטי לכיוונוה סורקת את פניו ומביטה לתוך עיניו הירוקות. הייתה לו הבעה לא מאמינה. 
״מוכן להפסיק להסתכל עלי ככה ?״ שאלתי טיפה בעצבים, זורקת את העיפרון על השולחן ברעש ומשפילה את ראשי משלבת את ידי על חזהי. מזל שהיה הרבה רעש בכיתה, ככה שילדים לא שמעו בכלל.
״עכשיו אני בטוח שקרה משהו !״ הוא צעק ולאחר מכן הניח את ידו הגדולה על פיו, מסתים את דבריו. חיוך קטנטן בצבץ בין שפתי. 
״סליחה,״ הסטתי את מבטי לכיוון המורה, מביטה בו במבט מתנצל. הוא סימן לי בידיו להמשיך לדבר. כי הוא מכיר אותי. ואני לא תמיד מבקשת סליחה. 
״מה קרה ?״ נדי שאל שוב. 
״כלום, נדי. פשוט כלום !״ אמרתי מיואשת, מניחה את ידי על השולחן ואת הראש בידי. 
״אז לאיפה הלכת כשאמרת לי להמשיך להתקדם לכיתה ?״ שאל באנחה קלה. 
״לשירז״ עניתי בעצבים כאשר שמה הועלה לנושא.
״ומה קרה איתה ?״ שאל בבלבול. 
״היא אומרת לי שאם סלחתי לך למה אני לא יכולה לסלוח לה. וכשתפגע בי אני אחזור אליה על ארבע בשביל לבקש סליחה״ הסברתי לו בעצבים וקימטתי את הבקבוק שהיה בידי. 
״פזי ונדיר, אתם יכולים להמשיך את השיחה בחוץ״ המורה אמר בחיוך קליל. חייכנו גם אנחנו וקמנו מהכיסא, מניחים אותו בלי הרבה רעש קרוב לשולחן ויצאנו בשקט מדלת הכניסה של החדר. 
״תכניסי לה באבו אביה !״ נדיר אמר בדרישה ועודה כמה תנועות בידו.
התפרצתי בצחוק, מניחה את ידי על בטני ״מאיפה למדת את זה ?״ 
״אבא שלי לשעבר תמיד אמר לי את זה״ אמר בקול טיפה עצוב והשפיל את מבטו, מרים לאחר כמה שניות והביט בדלת שבסוף המסדרון. הדלת שבא האיש שנקרא אבא של נדיר היה בו. 
״רוצה ללכת לראות אותו ?״ שאלתי, מניחה את ידי על ידו ומלטפת את ידו. הוא הנהן מביט בי בעיניו הירוקות כאשר הוא מותח את פיו לחיוך צדדי. חייכתי גם אני חיוך קטנטן, משוכת בידו של נדיר לסוף המסדרון. לחדר שבו אביו ישב שם.