לא התאהבתי, התרגלתי.
אתחיל ואומר שהשם של הסיפור הוא ציטוט ממחזה של חנוך לוין שנקרא 'משרת מסור לגברת מחמירה'
ממש מבקשת לקרוא את רציתי להוסיף בסוף הקריאה. תודה ומקווה שתאהבו לקרוא את הסיפור כמו שאני אהבתי לכתוב אותו.
——————————————————————————————————
ישבנו מתחת לעץ, תמיד שקט כאן ליד האגם, בדיוק המקום המתאים לשניים כמונו.
ישבנו שם ושתקנו, הוא הסתכל לי בעיניים, לא ממש הצלחתי לפענח את המבט שלו, לפני שהספקתי לומר משהו, הוא הלך, נעלם. לא ראיתי אותו יותר.
עכשיו,אחרי קרוב לשבועיים, שהרגישו כמו נצח של בכי ותהייה, אני מבינה, מבינה למה הוא הלך, כי עכשיו אני מרגישה את זה גם. כבר לא אהבנו, כבר לא הייתה את התשוקה של ההתחלה, נשארנו יחד כי היה נוח ולא היה סיבה לעזוב.
עכשיו אני מבינה שזה היה צריך לקרות, כי למה לחיות בלי אהבה? כשאפשר עם?
~~בהמשך פרקים ארוכים יותר~~
תגובות (0)