לא הכל בא מאהבה סיפור קצר

רק ראשה צץ מחוץ לשמיכות הרבות שעטפו אותה. עיניה היו אדומות כל כך, טוב, בכל זאת לא הפסיקה לבכות מהבוקר, והיה כבר ערב. חדרה החשוך היה כה אפל. כל העולם שלה היה אפל, באותו הרגע שגילתה את הדבר הנורא מכל. מה תעשה עכשיו? האם באמת נערה בת 14 יכולה לגדל תינוק?!
"אני רק בת 14… זה לא אמור לקרות לי, זה לא הוגן" בכתה. "הכל בגלל המפגר הזה! הוא לא היה יכול לאנוס מישהי אחרת?! דווקא אותי הוא תפס לבד באמצע הרחוב?!" בכתה. "אני שונאת את בעולם הזה!" צרחה. גופה היה חלש, כל כך חלש שלא יכלה להחזיק עצמה, ולבסוף, נרדמה.
———-
-בוקר-
היא קמה, עיניה אדומות וראשה כואב ופועם. כל מילה ששמעה מהסלון רק הכאיבה עוד יותר.
"תשתקו כבר!" צרחה לבסוף. עיניה החלו לדמוע שוב.
——-
-הסלון-
"משהו קורה איתה" מלמלה אושרית, אמה של זואי. "אבל מה?" שאל אושר, אביה של זואי.
"אני מתקשרת לאלירן.שיבוא לכאן כדי להרגיע אותה" אמרה אושרית וחייגה את מספרו של אלירן, אותו ידעה כבר בעל פה. "הלו?" שמעה את קולו הישנוני מבעד לקו. "היי אלירן, זאת אושרית, אמא של זואי"
אמרה אושרית, הדאגה נשמעה טוב מאוד בקולה, ואלירן ידע שמשהו לא בסדר.
"קרה משהו לזואי?" שאל מיד. לפתע קולו היה נשמע צלול, ערני. "זה מה שאני צריכה שתבדוק.. היא כל היום במיטה בוכה, והיא כל כך עצבנית… בבקשה תבוא מהר" אמרה אושרית בקול מתחנן.
"אני בא מיד" אמר וניתק את השיחה.
לאחר כחמש דקות עמד אלירן בפתח הדלת. "אלירן, אני כל כך שמחה שבאת מהר." אמרה אושרית.
"אני אלך לראות מה איתה" אמר אלירן והלך לחדרה של זואי. "זו זו? הכל בסדר?" שאל שפתח את דלת חדרה. "אלירן" קפאה זואי במקומה. אלירן הביט בה. היא ישבה על הרצפה, חתיכות טישו היו בכל מקום.
עיניה אדומות ועורה חיוור. "יפה שלי, מה קרה?" שאל אותה והתיישב לצידה, מלטף את לחיה.
"אלירן… אני לא יכולה יותר" בכתה. אלירן אימץ אותה לחיקו וליטף את שיערה בעדינות, באהבה.
"זואי, מה קרה?" שאל בקול רציני. "א-א-אני ה-הייתי ב-ב-ברחוב. השעה הייתה ש-שבע ב-ב-ב-ערב.
הוא לקח אותי למקום חשוך ו-ו-ו-ה-פ-שיט אותי.. הוא אנס אותי אלירן!" צרחה.
אלירן קפא במקומו. "אלירן, אני בהריון. אני פאקינג בת 14, ואני בהריון!" בכתה.
"אני לא יכולה יותר אלירן.. אני מרגישה כל כך מלוכלכת. עשיתי 10 מקלחות!, רק היום!" בכתה.
"זואי" הוא מלמל. הוא לא האמין שהילדה הקשוחה, הילדה שאף פעם לא מזילה דמעה, צורחת עכשיו ובוכה, ועוד לידו. "יפה שלי יהיה בסדר" חיבק אותה ונשק למצחה. "אני אוהב אותך, אנחנו נעבור את זה ביחד. מה את רוצה לעשות בנוגע להריון?" שאל אותה והביט בפניה. "אני לא עושה הפלה" קבעה. היא ניגבה את לחיה. "אבל-" "לא" אמרה. "אני לא אהרוס חיים לבן אדם שיכול להיות נהדר, רק בגלל שאבא שלו היה אנס. מגיע לעובר הזה זכות לחיות אלירן. הוא לא עשה דבר" אמרה והביטה בבטנה השטוחה.
"אני לא יכולה לקחת חיים, לא מהילד שלי" אמרה בשקט.
"זואי! את בת 14… איך תטפלי בילד? איך?! זה לא קל כמו שזה נראה" אמר לה בכעס, נוזף בה.
"אני אצליח. אני מאמינה בעצמי. אני אתן לילד הזה את החיים הכי טובים שאפשר לבקש." אמרה. "זואי, זה לא הילד שלך! את נאנסת! הילד הזה הוא לא מבחירה!" אמר בכעס. "אתה לא תצליח לשנות את דעתי! הילד הזה שלי! לא משנה איך הוא הגיע אלי." אמרה בכעס, מביטה באלירן.
היא לטפה את בטנה השטוחה. "הוא שלי" מלמלה. לפתע חיוך עלה על פניה. "הוא שלי!" צחקה.
"אני הולכת לספר להוריי" אמרה וקמה מהרצפה.
-ערב-
"ואני לא מתכוונת לעשות הפלה" סיכמה זואי. הוריה הביטו בה המומים מכל מה ששמעו.
"מותק, את רק בת 14… זה לא מעשה חכם מה שאת הולכת לעשות" אמרה אושרית. "זאת ההחלטה שלי. אתם תתמכו בי או שאני אלך לקבל תמיכה מחברתי הטובה אלה לי?" אמרה בכעס.
"אני תומכת בכל החלטה שלך ילדה שלי" אמרה אושרית וחיבקה את ילדתה. "אני גם אתמוך בך. אנחנו נתמוך בך מכל בחינה אפשרית." חייך אושר וליטף את ראשה של ביתו.
"תודה. אמא, אבא" "אין על מה ילדה שלי, אין על מה"