לא אפשרי – הקדמה

גם אז, כשכולנו היינו ביחד, הרגשתי רגועה. כשלא היינו איתו, הרגשתי רגועה.
התנדנדנו ביחד. השמעתי שירים שהם לא אוהבים, לא כולם, שניהם דווקא כן אוהבים את הטעם שלי במוזיקה.
אני אוהבת לשיר את השירים שאני יודעת את המילים שלהם, אני אוהבת לשיר את המילים מהר. למרות שיוצאים לי זיופים, לא ממש איכפת לי.
הם דיברו. לא הקשבתי. רק ראיתי אותם צוחקים בזמן שאני ממשיכה לזייף.
רציתי לעזור לו לנדנד, באתי לקום, וכמעט נפלתי. החלטתי לצחוק על זה ולהישאר בישיבה.
הם החליטו לקרוא לו, לזה שאני מרגישה בלחץ לידו. שכשאני לידו, אני מצליחה להרגיש ולשמוע את הלב שלי פועם.
מאז שהם אמרו שהם קוראים לו, התחלתי להסתכל כל שנייה על השער של הגן, לראות מתי הוא מגיע, ואז לשחק אותה "לא ראיתי שהגעת" לחייך ולהגיד "היי".
לרגע הפסקתי לשיר, זאת אומרת; לזייף. המוזיקה שלי התערבבה בשלהם ולא הצלחתי לעקוב אחריי המוזיקה שלי.
שמתי לב שכולם מסתכלים לעבר השער של הגן, כמובן שהבנתי למה, הוא הגיע.
הייתי בפלאפון לרגע ולא שיחקתי את עצמי, למרות שקיוויתי לעשות את זה. הייתי בוואטסאפ.
אחר יצאתי מהוואטסאפ ונכנסתי ליוטיוב בשביל להשים שיר שכולנו מכירים, לא כולם אוהבים, אבל שלושתנו כן.
התחלנו לשיר אותו. אני יודעת את כל השיר בעל-פה, אז היה ממש כייף לשיר אותו.
למרות שהוא היה שם, לא כל כך נלחצתי, בעיקר כי הן היו איתי.
אחרי כמה שניות כולם ירדו מהנדנדה, ועלינו על הקרש וכל אחד ניסה להפיל את השני.
החזקתי בבן דוד שלי וצחקתי, רימיתי בכוונה. כשהוא נפל לא החזקתי בכלום, וכמעט ניצחתי.
בן דוד שלי קיבל שיחת פלאפון ואמר שזו דודה שלנו, והיא מבקשת שנבוא לבית של חברה שלה ונלך משם לבית.
יצאנו מהגן והתהלכנו ברחוב. אני, חברות שלי (שהן הבנות של חברה של דודה שלי ושל בן דוד שלי) בן דוד שלי, ושניהם.
האחד שאני רגועה לידו, והשני שאני לחוצה לידו.
בדרך ציירנו עם האצבעות שלנו על אוטו אחד. ובצחוק – ניגבתי את הלכלוך שהיה על אצבעותיי על החולצה שלו – של אורן, זה שאני רגועה לידו.
הלכלוך שהיה על האצבעות שלי בכלל לא נמרח על החולצה שלו, ובכל זאת הוא שאל עם החולצה שלו מלוכלכת.
"כן, מאוד" עניתי וצחקקתי. ניסיתי לעשות לחברה שלי סימנים שתזרום איתי, אבל היא לא זרמה ואמרה לו שהחולצה שלו לא מלוכלכת. הבטתי בה בפרצוף מבואס, היא צחקה.
"למה אתה מעלה את הפוני? זה מכוער" אמרתי ובלגנתי לאורן את הפוני. הוא סידר את הפוני שלו ולאחר פלט "נמוכה". אני לא אוהבת שקוראים לי נמוכה.
"אני יותר גבוהה ממך. גמד" החזרתי. "בואי נראה" הוא אמר. הצמדנו כתפיים.
"את נמכת!" גיחך. "אני לא נמכתי! אני גבהתי!" עניתי בקול.
"את נמכת, את נמכת" ענה ובלגן לי את הפוני. "חוצפן!" קראתי והתחלתי לסדר את הפוני שלי.
הסתכלתי לרגע על אביב ושמתי לב שהוא הסתכל עלינו. אביב הוא זה שאני לחוצה לידו, וגם האקס שלי. דיי מביך, כי כשהיינו חברים, היינו די קטנים ולא ממש הבנו למה נכנסנו.
כשהמשכנו ללכת הוא ירד עליי, אורן.
"את באמת נמכת" גיחך, תפסתי לו את השריר ביד ומחצתי אותו. "תפסיק לקרוא לי נמוכה!"
הוא המשיך לצחוק, "זה כואב לך בכלל?" שאלתי וניסיתי יותר חזק. "כן, אבל אני לא מתכוון לצרוח" שחררתי את היד שלו.
"אידיוט" אמרתי ונשפתי על הפוני שלי. הוא רק חייך. משום מה בא לי לחבק אותו. אני רוצה להחזיק לו את היד. אבל אני לא מעזה.
בכל זאת, הוא קטן ממני, אבל… הוא מקסים, וממש חמוד, אני מציקה לו כי אני.. אני חושבת, דלוקה עליו? זה לא אפשרי.