לא אהבתי, התרגלתי – פרק 3

נשענתי עם הגב לדלת וטמנתי את הראש בין הידיים, תהיתי מה הוא עושה מחוץ לדלת של החדר שלי באמצע הלילה, אבל לא רציתי לפתוח את הדלת לבן אדם כזה מגעיל, שרואה מישהי חדשה ומחליט להפוך את היום הראשון שלה לסיוט עוד לפני שהתחיל, לא נשמעו עוד דפיקות בדלת, הנחתי שהוא פשוט התבלבל בחדר, ראה אותי, התאכזב והלך.
לא היה לי כוח או רצון לחזור למיטה, אז נשארתי שם, שקועה במחשבות שלי, שקועה בבעיות שלי, שקועה בדיכאון של להיות במקום מסוים ללא שום יכולת לצאת ובלי זכות בחירה מראש, סוג של כלוב, רק אז הבנתי, שהכלוב הוא לא הפנימייה, מהפנימייה אפשר לצאת, הכלוב הוא אני. אני כלואה עם עצמי.
נרדמתי.
״בר?״ שמעתי את קול יסמין, פקחתי את עיניי לאט והסתכלתי לה בעיניים, היה לה מבט מודאג, ״הכל בסדר? למה את לא במיטה?״ היא שאלה בנימה קצת מודאגת וקצת מבולבלת, ״ הכל בסדר, קמתי באמצע הלילה והתיישבתי פה, רציתי לחזור למיטה, אני מניחה שנרדמתי.״ אמרתי בחיוך קטן, היא חייכה אליי ועזרה לי לקום, שתינו התיישבנו על המיטה שלי ושתקנו עד שיסמין לחשה לי ״אז למה הצטרפת לפנימייה בכיתה י?״
״ אח שלי בצבא, ההורים שלי כמעט תמיד בעבודה, הם לא רצו שאהיה לבד כל הזמן אז הם החליטו לרשום אותי לפנימייה כשעברנו בית״ לחשתי אליה, היא הסתכלה עליי בחיוך והנהנה.
״כמה זמן את בפנימייה הזאת?״ שאלתי, ״בגיל 5 אבא שלי התאבד, ואמא שלי לא רצתה אותי יותר, אולי כי אני יותר מדי דומה לו, אז היא זרקה אותי לרחוב, חייתי מאוכל בפחים ועזרה של אנשים ברחוב, עד שיום אחד, בגיל 6, דין המנהל מצא אותי ולקח אותי לפנימייה שלו, לפנימייה שלנו.״ היא סיימה את דבריה וחיכתה שאגיב, הייתי בשוק, שמעתי הרבה סיפורים כאלה, וראיתי בעיקר בסרטים סיפורים כאלה, אבל אף פעם לא ראיתי מישהו שבאמת חווה את זה. לא ידעתי מה להגיד, אז פשוט חיבקתי אותה, ״את לא לבד, תעריכי את מה שיש לך כי יש כאלה שמתפללים לחצי ממה שיש לך״ היא לחשה לי באוזן, עדיין בחיבוק, ״תודה, ורק שתדעי, אני פה בשבילך, גם את לא לבד״. שתינו שתקנו ופשוט חיבקנו אחת את השנייה חזק, הרגשתי שהיא צריכה את החיבוק הזה לא פחות ממני, אחרי דקה התנתקנו, יסמין חייכה וחזרה למיטה שלה, רק אז שמתי לב לשעה ולעובדה שיש לי עוד כמה שעות עד המסדר בוקר, נשכבתי במיטה ונרדמתי.