לא אהבתי, התרגלתי – פרק 1

״בר״ דור אמר תוך כדי שהוא מתיישב על המיטה לידי.
**דור- האח הגדול של בר, בן 19, יש לו חברה בשם אגם כבר שלוש שנים, יש לו שיער שטני, עיניים חומות, 1.80 שרירי, האח שכל אחת הייתה רוצה, דואג, מפרגן, עוזר.. עכשיו הוא בצבא, חוזר פעם בשבועיים**
הסתכלתי עליו בפרצוף שואל והוא המשיך,
״אל תלחצי ממחר, הכל יהיה בסדר,תזכרי לא להיות ביישנית, תחייכי לכולם, תהיי ידידותית ותהיי את, תראי להם מי זאת בר אדמסון ותאמיני לי שאת תסדרי סבבה לגמרי״ הוא אמר, השענתי את ראשי על הכתף שלו ״כן, אני מקווה״ הוא ידע שאני לחוצה, עברנו בית, ודור בצבא אז כדי שאני לא אהיה לבד, במקום לשים אותי בבית ספר חדש, שמים אותי בפנימייה. ״תודה דור, על הכל״ אמרתי וחיבקתי אותו חזק, אפילו שהוא לא ממש טיפוס של חיבוקים..
נכנסתי למיטה עם המון מחשבות, מה יהיה מחר? יקבלו אותי? מה אם יסתכלו עליי מוזר? בכל זאת להגיע לפנימייה בכיתה י׳ כשכולם כבר מגובשים, זה להיות אווטסיידרית בקטע אחר, ומי בכלל ישים לב אליי? מבחינה חיצונית, אני דומה לעוד אלף בנות, אין בי כמעט שום דבר שונה, ישימו לב אליי כמו ששמים לב לאוויר. כי בתכלס מי ישים לב בכלל לעוד אחת עם עיניים חומות, שיער חום חלק? הדבר היחיד ששונה אצלי זה הנמשים שמשתטחים על כל הפנים שלי. עם המחשבות האלה נרדמתי.

קמתי, 5:59, מצחיק, כל כך פחדתי לא לקום בזמן שקמתי לבד דקה לפני השעון מעורר.
שתיתי שוקו בוקר, לקחתי את המזוודה שחיכתה לי ארוזה כבר שבוע ויצאתי.
נכנסתי לשער הפנימייה וראיתי משהו שונה לגמרי ממה שדמיינתי, כשחשבתי על פנימייה דמיינתי מקום אפרורי, מבנה קטן ועצוב שעשוי מלבנים אדומות. אבל אז הגעתי לפנימייה וראיתי שטח עצום, מלא מדשאות, מלא בניינים, שלטים מכוונים, ראיתי שטל שהורה מזכירות המצביע לכיוון בניין קטן יחסית, הלכתי לשם נכנסתי לחדר המנהל, חדר קטן אבל מעוצב יפה, חיכיתי שהמנהל יגיע, מה שנתן לי קצת זמן לנשום,הייתי בלחץ.
נכנס גבר בערך בשנות ה40 לחייו, שמנמן, מחייך, ״בר אדמסון?״ הוא שאל
הנהנתי בחיוך קטן, ״ אוקיי אני דן ואני מנהל הפנימייה, לכל בקשה טענה או שאלה זה החדר שלי ואני פה כמעט תמיד. עכשיו בואי אני אסביר לך כמה דברים על הפנימייה, ואז לפני שתלכי לעיסוקים, אגיד לך איזה חדר את ואיך להגיע אליו. בסדר?״ הנהנתי בהסכמה, הייתי לחוצה, מאוד, הרגשתי כאילו בלעתי את הלשון, כל יכולת לדבר התאדתה ממני לגמרי.
״ אז ככה, דבר ראשון, הפנימייה היא המשפחה שלך והבית שלך, לא הכלא שלך, את יכולה לצאת לאן שאת רוצה בין השעות 16:00 ל00:00, ב00:00 נסגרים השערים, תהיי בחוץ? תישארי שם עד הבוקר. עד פה ברור?״ הוא חיכה לתגובה, הנהנתי והוא המשיך, ״ לגבי בנים, אנחנו לא מוסד דתי, את יכולה להיות בחדרים של הבנים, הם יכולים להיות בשלך אבל יש שני מסדרי. נוכחות שכולם מחוייבים להיות בהם, במסדרים את בסך הכל צריכה להיות בחדר כשהמורה האחראי עובר בחדרים, המסדרים הם בין השעות תשע לעשר בבוקר ובין השעות שתיים עשרה לאחת בלילה, אם את ישנה זה בסדר, רק רוצים לסמן שאת שם. רק במסדרים כל אחד צריך להיות בחדר שלו, חוץ מזה זה כבר עניין שלך.״ אהבתי את זה שהחוקים פה לא הדוקים ונוקשים, לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם חוקים נוקשים.
״ דבר אחרון בכל יום שישי ובחגים יש את האופציה ללכת הביתה, כמו שאמרתי זו אופציה, את יכולה לבחור להישאר, בכל סופש אם הלכת הביתה תדאגי לחזור ביום ראשון למסדר נוכחות בוקר. בחגים, ביום שנגמר החג צריך להגיע למסדר נוכחות בוקר.״ המנהל אמר וקם לכיוון הדלת, מסמן לי שסיימנו את השיחה, ״ החדר שלך הוא חדר 810, בבניין 3, בדרך החוצה יש תמי 4 וכוסות, תשתי זה יעזור ללחץ.״ הוא סיים את דבריו ״ תודה ״ אמרתי והלכתי.
עשיתי מה שהוא ייעץ לי, הלכתי לשתות, מישהו הגיע מאחורי, גבוה, שיער שטני, עיניים כחולות, חייכתי לו חיוך קטן, ״את חדשה פה?״ הוא שאל הסתובבתי עליו ״כן״ אמרתי בחיוך הסתובבתי חזרה לשתות כשפתאום הרגשתי מים קפואים על כל הגוף שלי, הסתובבתי וראיתי אותו צוחק עם 3 בנים, מחזיק דלי ביד. טיפשה שכמותי, למה באמת שישים לב אליי? איך לא הבנתי לבד שזה היה בסך הכל הסחת דעת? רצתי בבכי עד שהגעתי לחדר, זה היה כל כך משפיל, יותר גרוע מכל דבר שדמיינתי שיקרה ביום הראשון שלי בפנימייה נכנסתי לחדר שהיה ריק מאנשים אבל היו שם 4 מיטות אז הנחתי שגרות כאן עוד 3 בנות. חדר עם קירות בצבע תכלת, הרבה חלונות, יחסית מרווח, שולחן קטן ושטיח כחול. חדר יפה ללא ספק, שמתי את הדברים שלי ליד איפה שנראה כמו מיטה ריקה, וחיפשתי את המקלחת, הלכתי בחדר וגיליתי עוד שני חדרונים, אחד שנראה כמח סלון קטן, עם פופים, מזרונים וטלוויזיה, והשני מקלחת ושירותים, נשאר עוד שעה וחצי עד השיעור הראשון אז הלכתי לשטוף מעצמי את בוקר הנורא הזה בתקווה שהמשך היום יהיה יותר טוב.
-16:00- סוף יום הלימודים-
כצפוי לא הייתי יותר מאוויר, אף אחד לא שם לב לקיומי, עם כל הניסיונות שלי לחייך לאנשים ולהתחיל שיחות, כל מה שקיבלתי זה מבט קר והתעלמות מוחלטת מקיומי.