לאס וגאס – פרק 8

-נקודת מבט אביה דליין-

חזרתי אל הבית , נכנסתי ישר לחדרי בלי לראות אף אחד , כדי שאני לא יצטרך להסביר למה העניים שלי אדומות ונפחות מבכי .
נכנסתי לחדר הרחצה ונעלתי את הדלת , שטפתי פנים במים קרירים ונשמתי עמוק.
הבטתי על הצמיד שעל מפרק כך היד שלי , צמיד יהלומים תואם לשרשרת שהוא קנה לי .
שמעתי דפיקה חלשה על הדלת , ״אביה?״ שמעתי את קולן המוכר והגברי של מייק אחד מאחי הגדולים .
״מה ?״ שאלתי וגייסתי את הקול הכי יציב שלי , כדי שלא יחשוד שמשהו קרה .
״את עסוקה ? ״ שאל אותי ודפק שוב חלושות על הדלת .
״כן אני עסוקה , זה משהו דחוף?״ שאלתי אותו ונגבתי את עניי במגבת פנים לחה מסירה מעלי את שכבת האיפור המרוח מבכי .
״ אדם ואמיליה בבית חולים ״ אמר לי , הלב שלי צנח , פתחתי את הדלת בתנופה .
״מה זאת אומרת בבית חולים ?״ שאלתי אותו בלחץ , והדמעות שוב הציפו את עניי החומות .
״בכית ?״ הוא שאל וסטה מהנושא .
״מייק ! למה אמיליה ואדם בבית חולים?״ חזרתי על השאלה שלי .
״הם עשו תאונה , כולם כבר שמה , בואי נילך״ אמר ופנה מהחדר , במהירות יצאנו שנינו מהבית .
עלינו על האמר השחור של מייק ונסענו אל בית החולים , כול הזמן הלב שלי דפק בעוצמה אדירה .
הגענו לבית החולים ורצתי אחרי מייק על עקבי הגבוהים אל עבר החדר בו אדם מאושפז .
ראיתי את אימא ואבא יושבים מחזיקים ידיים , ואימא שלי בוכה , נשברתי לראות אותה במצב הזה .
גם אריק , רום , הלנה , וההורים שלהם היו שמה .
ראיתי את ניק וג׳סמין עומדים אחד ליד השני עם מבט שבור על פניהם .
חיבקתי את ניק חזק , הוא עטף את ידיו השריריות סביב גופי הרזה .
בידי הפנויה ג׳סמין אחזה בחוזקה , וניסתה לחייך למרות שהחיוך שלה היה שבור לגמרי .
״בבקשה תגיד לי שהוא בסדר !״ לחשתי לניק שהדמעות מציפות את עניי ומכתימות את הטריקו הקצרה שלבש .
״הרופא עדיין לא יצא ואמר דבר״ אמר לי ובמילים האלה נשברתי עוד יותר .
״ואמיליה ? היא בסדר ?״ שאלתי אותם .
״מצבה יציב לבינתיים ״ ענתה לי הלנה .
כעבור כמה רגעים אחדים , שהרגישו לי כמו נצח שלם וארוך , וסבל וכאב שלא עובר , רופא בעל חלוק לבן יצא מחדרו של אדם .
״הוא בסדר ? בבקשה תגיד לי שהוא בסדר ?״ שאלה אימא את הרופא .
״מצבו לא יציב , הוא איבד המון דם , שבר את היד , וריסק את הצלעות ״ אמר הרופא והביט בנו בעניים מלאות רחמים .
אימא התחילה לבכות , אבא חיבק אותה וניסה לעודד אותה למרות שהוא בעצמו רצה לבכות .
״הוא צריך תרומה של דם , אנחנו צריכים אישור מהמשפחה , ולשאול אם מישהו רוצה לתרום לו ״ אמר הרופא .
״אני יתרום !!״ קפצתי מהר והתנדבתי לתרום לו את הדם שהוא צריך .
בכול מקרה רק לי מהמשפחה יש את אותו סוג דם כמו שלו – B+ .
כול השאר במשפחה כולל ג׳סמין יש להם O , או A .
״בואי אחרי״ אמר הרופא , נכנסתי אחריו אל החדר בו אדם מאושפז .
הוא שכב שמה על מיטה , הוא ניראה כול כך חיוור , מחובר להמון מכשירים .
מכונת הנשמה על פניו , עירוי נוזלים המחובר לוריד ביד שלו .
ומוניטור המראה את קצת פעימות הלב , הקצב היה איטי להחריד , כאילו כול רגע הוא הולך להפסיק לנשום .
״שכבי פה״ אמר הרופא וסימן לי לשכב על מיטה לצד אדם .
״ את לא תרגישי כלום , רק צביטה קטנה , אני יטשטש אותך מעט כדי שלא תרגישי דבר״ אמר הרופא , הוא הגיש לי מסכת חמצן , שמתי אותה על פניי .
אוויר קריר יצאה מהמסכה , ותוך דקות אחדות הכול הטשטש .
הרגשתי באופוריה , לא ראיתי דבר , לא הצלחתי להרגיש שום דבר.
כול סערת הרגשות שעברה עלי נעלמה ברגע , ובמקום זה תפס תחושה ריקנית כול כך , הכול הרגיש לי ריק .
פשוט ריק , המוח , המחשבות , אפילו הלב שלי .

-נקודת מבט מייק דליין-

אביה נכנסה אחרי הרופא אל החדר בו מאושפז אדם כדי לתרום לו דם .
האווירה בבית החולים הייתה קשה מוזרה ומעיקה על כולם , כולם בכו , על מבטי כולם היה מבט שבור ודומע .
אימא בכתה וחיבקה את אבא , קשה לי לראות אותה ככה , מפורקת , שבורה , בוכה .
ג׳סמין חיבקה אותי וליטפתי את שיערה בתגובה .
״אתה חושב שהוא יהיה בסדר ?״ שאלה אותי בשקט דומעת .
נגבתי את דמעותיה , ״אני לא יודע״ אמרתי לה בתגובה , אני לא יודע דבר ממה שהולך לקרות .
״תיהיה חזקה״ לחש לה ניק וליטף את גבה .
״הכול יהיה בסדר ״ ניסה ניק להבטיח לה לשווא .
אבל מפיו זה נשמע כמו שקר מוחלט , אף אחד מאיתנו לא יודעים מה יקרה לאדם או לאמיליה , נותר רק להתפלל ולקוות שהכול יהיה בסדר .

-נקודת מבט אביה דליין –

התעוררתי לאט לאט , התרופות עדיין טשטשו אותי , עדיין הייתי באופוריה וכאב לי הראש נורא בגלל כמות הדם המרובה שהם לקחו ממני .
הרופא אמר לי שאני יכולה לצאת , יצאתי החוצה והחלפתי על פני כולם בלי להגיד דבר .
הם גם לא הציקו לי ולא שאלו אותי שום דבר , נתנו לי ללכת .
צעדתי ברגליים כושלות אל עבר היציאה מבית החולים , אני חייבת קצת אוויר צח לנשום .
יצאתי מהמסדרון בו נמצאים החדרים של אמיליה ואדם .
ופניתי למסדרון צדדי המוביל ליציאה האחורית של בית החולים .
אל החצר הענקית עם הספסלים .
עברתי ליד חדרים נוספים .
256
257
258
259
260
261
262 .
נעצרתי מול חדר 262 , ידי נתמכה בקיר הטשטשתי לגמרי , אני חייבת לעצור לרגע אם לא אני יוכל להתעלף .
נשמתי עמוקות , והבטתי מסביבי .
מסדרון לבן וארוך ובקצה היציאה האחורית של בית החולים .
כמה ספסלים בודדים לאורך המסדרון , אבל כולם רחוקים ממני ואין לי את הכוחות להמשיך הלאה .
הבטתי לתוך חדר 262 , הדם אזל מפניי.
גבר ישב שמה על מיטת בית החולים , לגופו רק מכנס טרנינג , פלג גופו העליון חשוף ומראה את השרירים שיש לו .
על זרועו תחבושת לבנה גדולה שכבר נספגה בדם .
הוא קילף לאט לאט את התחבושות , ונאנק מכאב .
הרגשתי איך ליבי מחסיר פעימה , ועניי לא מאמינות למראה שאני רואה .
אני עדיין מטושטשת מרוב התרופות .
כוס המים שהחזקתי בידיי כשיצאתי מחדר של אדם נפלה , והתנפצה בקול על רצפת בית החולים הלבנה והמבריקה .
מבטו של הגבר פנה אלי , הרגשתי את הרעד שמשתלט על גופי , ואת הדמעות מציפות שוב את עניי מרוב כאב .
כמה שברי זכוכית חדרו לרגלי והזילו דם אדום על המים שעל הרצפה .
רגליי יחפות , הורדתי את העקבים בחדר בו מאושפז אדם .
הבטתי לרצפה , ראיתי את דמי מתערבב במים הצלולים , והתערובת נהייתה סמיכה ואדומה .
הרמתי את מבטי אל הגבר , הוא גם הביט עלי , מבטינו הצטלבו .
עיניו הכחולות קדחו בנשמתי , הרגשתי איך רק ממבט אחד ממנו אני נחרבת כמעט עד עפר .
הוא החזיר את התחבושת לידו השרירית.
הוא קרא בשמי , או שאולי זה התרופות מדברות .
אבל לא היססתי , רצתי החוצה , בכול כוחי המועט שלי , בכוח שכמעט כבר אין לי , רצתי לבחוץ .
שמעתי אותו קורא בשמי , לא עצרתי כדי להביט לאחור .
האוויר המדברי הצליף על פניי שיצאתי החוצה , רצתי במהירות אל קצה החצר הגדולה .
מתחת לעץ הדר ישן וגדול , יש ספסל עץ כהה .
התיישבתי עליו בסיכול רגליים , הרגליים היחפות שלי עדיין דיממו מעט דם .
״אביה !!״ שמעתי קול קורא לי .
הרגשתי איך החרדה מטפסת , עצמתי את עניי בחוזקה , נותנת לדמעות לנשור ולהיספג בדשא הירוק .
הרגשתי יד חמימה מלטפת את הפנים שלי , מנקה את שובל הדמעות המלוחות שזולגות מבעד לשני עניי החומות .
פתחתי לאט לאט את עניי , דמותו השתקפה בשמש .
העניים הכחולות בהו בי בחמלה , לא אותם עניים כחולות שרציתי לראות .
עניים אחרות , כחולות כהות .
״ניק״ פלטתי מפי .