לאן שהולכים החלומות

הוא דווקא לא התכוון שזה יקרה. הוא אפילו לא חשב שדבר כזה יכול לקרות. למרות שבדמיונו רצה אולי שזה יקרה. ואז, ביום בהיר אחד, זה פשוט קרה. הם נתקלו זה בזו בכנס כלשהו, כזה שמגיעים אליו בעיקר כדי להיראות ולאכול. עיניהם הצטלבו ליד שולחן המנות הראשונות, בשולחן המנות העיקריות הם כבר החליפו חיוכים וליד הקינוחים הוא כבר הציג את עצמו.
"שגיא, קרדיולוג מאיכילוב, נעים להכיר",
"נעים גם לי" ענתה לו, "גם אני מאיכילוב, לילך מאורתופדיה",
"איך לא פגשתי בך עדיין?" שאל,
"אני רק שבוע בבי"ח, טירונית" החזירה לו.
היא סירבה לצאת מהראש שלו. גם כשניסה להתעלם ממנה ואפילו כשביקש מדמותה שתצא משם, היא סירבה באלגנטיות והמשיכה להסתובב במחשבותיו, לא נותנת לו מנוח. ואז הוא ניתקל בה, במסדרונות בית החולים. חיוכה לבבי, כובש, דוקר את הלב.
"הי, שוב את, מה קורה? עולם קטן…", אמר לה,
"ממש כך" ענתה לו, "מתי אתה במשמרת?",
"התחלתי משמרת לא מזמן" ענה לה, "ומתי את?",
"גם אני" חייכה אליו, "כבר עברה לה מהמשמרת שעה".
אחר כך החליפו טלפונים, והטלפונים החליפו הודעות. הלב שלו הלם כתופים למשמע צליל הודעה חדשה ולעיתים, כשראה שההודעה לא ממנה, התאכזב. ימים נאספו לשבועות ושבועות הצטברו לחודשים. גם השיחות ביניהם העמיקו והם חלקו סיפורים אחד עם השני, כאלה שלא מספרים לכל אחד. כאלה שמספרים רק למי שסומכים עליו. למשהו שקרוב ללב.
בערב סתווי אחד, כזה שעושה עצוב בלב, קפץ למשרדה לביקור וגילה לה שהוא אוהב אותה. היא היתה יפה כל-כך. יפה ומופתעת. ביקשה קצת זמן לעצמה, לעכל את הווידוי. הרוח הסתווית הרעידה את החלון כמי שרוצה להשתתף בשיחה. לרגע עברה בגופו חרטה על כך שהוא הולך לאבד ידידות נפש עמוקה, אבל הודה בינו לבין עצמו שלא יוכל לחיות בשקר יותר. הוא אוהב את זוגתו אבל ליבו כרוך אחרי לילך כתיכוניסט.
"מחר בארבע בפינת רחוב רוטשילד שינקין, מקווה שאתה פנוי" אמרה לו הודעה לטלפון כעבור יומיים,
"אהיה פנוי" החזיר לה הודעה, ליבו גועש.
ברדיו של המונית שלקחה אותו לפגישה זעקו להקת איפה הילד "נפלת חזק, ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך, משותק, רגשני מנותק, תודה שנפלת חזק פלת חזק" והשמיים בחוץ מאדימים לקראת שקיעה. לאחר שירד מהמונית, פסע אל עבר נקודת המפגש. היא ניצבה שם על רגליה הארוכות, חנוטה בסריג גולף, שיערה נע קלות ברוח. שתיקת מבוכה בין ידידים שרק אתמול חלקו סודות. נקודת האל חזור.
"אוהבת מכל הלב, אוהבת ומאוהבת" אמרה לו,
"לאן ניקח את זה מכאן?" שאל בתמימות ולא רוצה לשמוע את התשובה,
"למקום שאליו הולכים החלומות" ענתה לו.
הם עמדו חבוקים בחיבוק ראשון ואחרון וברקע הרוח התגברה וטיפות גשם דקיקות החלו לרדת. הוא טמן את אפו בשיערה ושאף את ריחו, חורט את הרגע בזכרונו.
"מחר יומי האחרון באיכילוב", אמרה, "אני עוברת לניו יורק עם בן זוגי",
"תכתבי לי משם?" שאל,
"אזכור אותך תמיד, אהובי" ענתה לו ברכות.
הלילה הגשום שטף את רחובות תל אביב והוא בתוך המונית הפליג אל ביתו. דמעה אחת דקה נשרה על לחיו והוא הפליג בדמיונו למקום שאליו הולכים החלומות.