לאמר לה כמו שהיא אמרה לי?

היא יושבת בכיתה, מספרת לי עליו. אני מביטה בה במבט מזוגג ומהנהנת. בסופו של דבר אני אומרת לה: ״יש מצב שאת מאוהבת בו?״
היא מהנהנת הנהון קלוש.
״איזה חמודה את!״ אני מחבקת אותה. ״לא פלא, הוא באמת שווה…״ קולי דועך, ומחשבותיו נודדות למקום אחר…
העיניים שלו, הצחוק שלו, המעמד שלו בבית ספר. כל אלה הופכים לאדם המושלם שחברה שלי מאוהבת בו בסתר..
וגם אני.
היא בטוחה שהיא יצאה רכרוכית שהיא התאהבה בו, והיא לא מרשה לי לגלות לאף אחד.
כשהיא רואה אותו, היא שותקת ושולחת בי מבט של ״אל-תגלי-כלום״.
כשאני רואה אותו, הלב שלי מזנק.
נזכרת בפנים שלו במוחי.
הוא לא בכיתה שלי.
הוא לא לומד איתי בשיעורי אנגלית או מתמטיקה.
נותר רק לחלום עליו…
על האדם שאני אוהבת,
ומתביישת לספר עליו.
אבל למה, בעצם? כדי שהיא תגיד לי שאני שקרנית?
כדי שאני אשתף את זה עם מישהו?
ההורים שלי לא יודעים.
החברים שלי לא יודעים.
אף אחד לא יודע.
עדיין.
והוא לעולם לא יידע, כי אני פחדנית מדי בשביל
לספר לו את זה.
מחכה שייגש אליי ויציע לי חברות,
אני אעשה כאילו אני מופתעת
כשבעצם ידעתי את זה כל הזמן.
לחשוש קטן מהאקסית שלו, נשיקה על הלחי באמת או חובה,
בטוח יוצרים רושם מוטעה.
יש לי תחושת עליונות על חברה שלי. קצת.
טוב, הרבה.
כי האקסית שלו אמרה שהיא מאוהבת בי.
ואותי הוא נישק באמת או חובה.
אותי!
אז מה כל זה אומר?
שאני יהירה?
שהוא מקובל?
שהיא הוגנת איתי ומגלה לי סודות ואני לא?
אני סתם מגעילה.
וככה, אני בחיים לא
אמצא אהבה.