"לאט לאט."

זה מוקדם מידי, זה מהיר מידי אבל זה נכון.
הכל אומר לא. הכל אומר לעצור את זה פה, או לפחות לחכות, להאט.
אבל כשאני איתה זה נכון, זה טוב, זה פה.
אני לא סגורה, אני לא רחוקה, אני כולי פה איתה.

'טוב אני אתרחק' אני אומרת לעצמי. אבל זה חזק ממני.. היא חזקה ממני.
אני לא יכולה להתרחק.
"היום אני לא אדבר איתה.." זה מה שאני חושבת ואומרת.
"היום לא!" "מחר גם לא." אבל זה אף פעם לא קורה, אני לא יכולה, אני רוצה..

"על מה את חושבת?" היא מסתכלת עליי.. העיניים שלה.
אני מסתכלת עלייה והדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שהתאהבתי בך בפעם הראשונה שנפגשנו, ואני לא אגיד לך את זה כדי שלא אבריח אותך או כדי שלא אפחיד אותך..
"כלום." זה מה שעניתי. יופי.
"אבל את בוהה.." היא קולטת אותי..
"כן סתם, כלום." 'את יפה'.. זה מה שאני חושבת, שאת מהממת! ואת לא יודעת את זה, את לא מודעת לכמה שאת יפה וכמה כוח יש לך עליי.
זה דפוק, אני לא רוצה בזה, לא תיכננתי את זה, לא ציפיתי לזה.
"אני אקח צעד אחורה" זה מה שאני רושמת לה. למרות שמה שאני רוצה זה רק להתקדם קדימה, שנהייה ביחד. מערכת יחסים איתה. אבל אני לא אגיד לה את זה כי אני פוחדת מהדחיה הזאת.. ממנה.
"את לא צריכה לקחת." זה מה שהיא רושמת. אבל אני כן, אבל ברגע שאקח אני אסגר אני לא אוכל להיפתח אליה שוב, אבל אני מעדיפה את זה מאשר להיפגע.
"אני רוצה אותך, אבל אני פוחדת לפגוע בך." זה מה שהיא רושמת לי.. ומה שרציתי לרשום לה זה 'תיפגעי בי, זה לא משנה לי. בכל מערכת יחסים נפגעים.'
"אוקיי" זה מה שאני עונה לה, וכך התחלתי להיסגר..

לאט לאט היא מפסיקה עם הכינויים. לאט לאט היא מפסיקה לדבר. לאט לאט אני רואה שלא נהייה ביחד למרות הרצון.

אני צריכה להילחם עלייה , זה מה שאני אומרת לעצמי. אני צריכה להיות איתה.. שהיא תבין שזה כן נכון, ובלי כל הדרמות והבעיות. אני רוצה להגיד לה אני פה. אני איתך בהכל. אבל אני כבר לא יכולה להגיד לה את זה. כי אני יודעת שמשהו השתנה.
אני אלחם, מקסימום אהייה פגיעה יותר מתמיד, ואפגע.