לאוהב למרות שזה בלתי אפשרי

שמי ליליאן ג'קסון , אנחנו גרות בתל אביב העיר הגדולה של ישראל , ואני גרה עם אמא שלי ואחותי הגדולה דנה בת ה20 חיילת בצבא . אבא שלי נוסע ברחבי העולם , הוא עובד פה ושם , והוא בקושי בבית. אני בת 17 ואני בשנה אחרונה שלי בתיכון, אני גבוה יחסית, עם שער חום עיינים ירוקות. והיום הוא יום הראשון ללימודים. יש לי שתי חברות טובות, נטלי מטולטלת נמוכה עיינים ירוקות, ילדה טובה עם משקפיי ראיה, היא חכמה ומצחיקה , לחברה השניה שלי קוראים מרינה ,רזה בלונידינית . היא החברותית בנינו ושכולם אוהבים אותה , וטוב היא יפה. אנחנו חברות טובות מהיסודי ומאז לא נפרדנו .
בבוקר התעוררתי , היה לי רצון עז לשבור את השעון המעורר ולהמשיך לישון אבל זה לא היה עוזר אמא הייתה נוקשת על הדלת ומחרפנת אותי להתעורר. התעוררתי לחלוטין, בדקתי הודעות בפלאפון היה לי אחת ממרינה . \"היי לילי, את לא מבינה אני שמעתי מאחת הבנות ששמעו מבנות אחרות שהיום בא לבית הספר תלמיד חדש, הוא מבוסטון . אם אני לא טועה קוראים לו דניאל , דניאל לוי.\". השם שלו היה לי די מוכר ולא ידעתי למה, אבל עניתי לה בהודעה קצרה \"אה נחמד, וניפגש בבית הספר\".
בחרתי ללבוש חולצה לבנה, וג'ינס ונעלים כחולות.
יצאתי מהחדר יחד עם התיק, והאייפון ביידי , ירדתי למטה . אמא הכינה ארוחת בוקר וישבה , גם דנה אחותי.
דנה: בוקר טוב , ליליאן , מתרגשת מהיום הראשון שלך כשמינסטית?
אני : כן בטח, הייתי שמחה להמשיך לישון.
אמא: כן אבל זה לא אפשרי.
אני : בוקר טוב אמא.
אכלתי בזריזות, הסתכלתי על השעה תפסתי את התיק נתתי נשיקה לאמא ורצתי לתחנה , האוטובוס של בית ספר בדיוק הגיע, באתי לעלות אך האוטובס נעצר שוב ולאוטובס העלה בחור בעל שער שחור לבוש ג\'קט שחור , הסתכלתי והוא היה לי מוכר , התיישבתי במקומי , ונהג האוטובוס התחיל לנסוע, הבחור הנער יותר נכון חיפש מקום לשבת, והתיישב מושב לידי. אוי לי למה מכל המקומות הוא החליט לשבת פה, הוא נעץ בי במבט , סובבתי את ראשי .
שמתי אוזניות באוזני והפעלתי את המוזיקה באייפון , ושמעתי בדרך.
האוטובוס עצר בתחנה שלו בבית הספר, באתי לרדת מהאוטובס אך יד תפסה אותי זה היה הוא הבחור הזה עם הג\'קט.
אני : עזוב אותי, מספיק מה אתה עושה?
הוא: שכחת אותי ?
אני : מה שכחתי?
הוא: את ליליאן ג\'קסון , אני גרתי בעבר מול הבית שלך היינו שכחנים עד שעזבתי, את לא זוכרת אותי, אני זוכר אותך.
אני : רגע אתה , אמ דניאל לא?
דניאל: אז היא כן זוכרת.
אני : אז אתה התלמיד החדש, אבל אתה עזבת, ובדרך כלל למדת בבית לא?
דניאל: כן , אבל הורים שלי החליטו לחזור לארץ הקודש, והחלייטו לשלוח אותי בשנה אחרונה שלי לבית הספר.
אני : אז ברוכים הבאים.
דניאל: מצטער שתפסתי אותך ככה.
אני : זה בסדר ,קצת הבהלת אותי.

דניאל לוי, ידעתי שהשם שלו מוכר לי ,הוא היה שכן שלי בניין מולי , כל חיינו היינו נפגשים אחד אצל השניה , משחקים , הורים שלו היו חברים טובים של אמא שלי, את אבא שלי אף אחד לא ממש הכיר טוב בגלל הנסיעות והעבודה שלו, מעניין אם אמא יודעת שהם חזרו, אני לא הכי בטוחה למה הם עזבו , אבל הם עברו ממזמן ואולי ושכחתי מימנו, אבל כשמרינה אמרה \"דניאל לוי\" השם היה לי מוכר רק לא זכרתי מאיפה ועכשיו אני כן.

נכנסנו לבית הספר , הוא דיבר וסיפר על המקומות שגרו, הם גרו בכמה אזורים בקליפורניה ואחר כך עברו לגור בבוסטון , ושם הם גרו כמה שנים והיום הם טוב חזרו .
אני : נשמע נחמד, הייתי שמחה לצאת מהארץ לטוס לטייל היה יכול להיות נחמד, אבא שלי למשל עושה את זה במשך כל חייו , טס ממקום למקום.
דניאל: כן , זה יכול להיות נחמד,עד שזה נמאס, הכי טוב בבית תאמיני לי.
אני : אולי אתה צודק.
ראיתי מרחוק את מרינה ואת נטלי הן התקרבו אלי וחיבקתי אותן .
מרינה : הייי חברה, מה קורה, אז תקשיבי עד עכשיו לא מצאתי את הבחור החדש, שזה די מבאס אבל עד סוף היום אני ימצא.
נטלי: איך הייתה חופשת הקיץ לילי?
אני : היה נחמד, הרבה ים , היינו אצל המשפחה .
נטלי: ואבא שלך לקח אותך לקייאקים בקיץ ? כמו שסיפרת?
אני : הייתה לו איזה בעיה בעבודה , בכל זאת הוא בבוסטון, אז לא הלך .
מרינה : מצטערת , אבל לפחות נהנהת ?
אני : כן . ודרך אגב מרינה, זה דניאל לוי ,דניאל, הן מרינה , ונטלי.
מרינה: דניאל לוי , כמו דניאל הבחור החדש?
דניאל : זה אני , הפתעה.
נטלי : אתם מכירים כבר?
דניאל : אני הייתי השכן ממול של לילי עוד כשהייתה קטנה.
מרינה : אז אני מבינה שהוא לא חדש בשבילך.
אני : אני לא הכי זכרתי , מצטערת אבל זה נכון דניאל .
דניאל: זה בסדר, אני צריך כיתת ספרות מוגבר מישהי יודעת ?
נטלי: לילי תוכל להראות לך, היא לומדת שנתיים ספרות מוגבר.
אני : זה בתנאי שאתה עם המורה סיגלית נורמן ?
דניאל: כן זה השם של המורה.
מרינה: אז ניפגש אחרי השיעור הראשון בספסל?
אני: כן .