"לאהוב כמו בשיר" ~פרק 9

הוא אמר: "אלי (שם כינוי לאליאן), אלי מתוקה שלי", תוך כדי שאני מחזיקה לו את היד וכל האיפור השחור מהדמעות זולג על פניי…
אני : "כן אבא?"
אבא : "ידעתי שתיהי כאן ראשונה, תביני .. את יודעת שאני אוהב אותך …" תוך כדי שהוא מלטף את פניי.
אני : "שלא תעז!" הוא מחזיר לי פרצוף לא מבין…
אבא: "שלא תעז מה?"
אני : "שלא תעז להגיד שאתה הולך ולא חוזר, ואתה יודע למה אני מתכוונת…"
אבא: "אני לא יכול להבטיח לך כלום… את יודעת שאני מנסה" תוך כדי קושי בדיבור לאט לאט מוציא מילה ומילה…
אני : "אבא.. איך זה קרה מי זה היה?"
אבא: "זה.." לפתע לא שמעתי ממנו כלום, חיכיתי למילה לאיזה סימן שיגיד לי כבר…
אני : "אבאאא !!! אבאאא !!" , תוך כדי שאני מנערת אותו וזועקת בחוזקה..
עיניו פקוחות, אני שומעת את הקול של הציפצוף שזה מסמל שהוא כבר לא איתי, אני יוצאת מהחדר וצועקת: "אחוות !! אחוותת !! תצילי אותו בבקשה.."
אחות : "אני לא יכולה לעשות כלום, אני מצטערת… "
אני מסתכלת לאבא בעיניים ואומרת: "אני אוהבת אותך, אני יעשה הכל בשבילך…"
לקחתי את שני האצבעות שלי וכיסיתי לו את העיניים, נתתי לו נשיקה ביד, החזקתי את ידו, הרגשתי את הקור, הרגשתי איך הוא מלבין את פניו לאט לאט, ואיך שאני מתחילה לשנוא את עצמי…
יצאתי מהחדר וחשבתי כל הדרך הביתה איך שראיתי אותו הולך לי מול העיניים, האשמתי את עצמי כל כך.
נכנסתי הביתה וחיכתה לי ניידת…
שוטר : "אנחנו לוקחים אותך לחקירה"
אני : "מה? חקירה? אתם חושדים שאני רצחתי אותוווו?!" התחלתי להרביץ לשוטר צרחתי שכל הרחוב שמע אותי, "לא מספיק מה שעברתי??" בצעקה כמו מטורפת.
שוטר אחר בא מאחורי הכניס אותי לניידת כל הדרך חשבתי כבר לא היה לי דמעות.. הם פשוט נגמרו לב, לא ידעתי למה..
נכנסתי לתחנה, ישבתי על כיסא ההמתנה, אחרי שתי דקות נכנסו שני אנשים בהתחלה לא זיהיתי מרחוק בגלל הדמעות שיפשפתי את עיניי והם התיישבו שני כיסאות אחרי…
אני: "עידו?"
עידו: "אליאן?"
אני: "מה אתה עושה פה?"
עידו: "תאמת שאין לי מושג אני עם אבא שלי האשימו אותו בתאונת דרכים…"