לאהוב גם אם זה כואב- פרק חמישי

-לחשוב שזה נגמר-
פחדתי להסתכל… בחדר שכבו שני ילדים ילד בלונדיני את עיניו לא ראיתי עורו היה חיוור, ראשו היה חבוש הוא ישן. המשכתי טיפה לפנים החדר, על המיטה שכב דור. השיער שלו נפל על מצחו רגלו בגבס, וידיו חבושות בתחבושות. הוא נראה כישן, לאחיו הופיעו דמעות בעיניים… "הוא ישן…. אני מקווה" הוא לחש.
לפתע הוא פתח את העיניים, העיניים הירוקות האילה, חסרות האונים.
לקחתי נשימה עמוקה, התיישבתי לידו. אחיו יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו.
"זה עומר, אחי…" הקול שלו חלש.
"כן הבנתי את זה כשהוא שלח לי הודעה… 'תפגשי אותי ליד המסדרון'…. מלחיץ"
דור גיחח ואז כיווץ את עיניו מכאב… הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ, זה כואב לראות אותו… כמה שאני לא מכירה אותו, אני לא יכולה להעלות בראשי שאפשר לאבד אותו…
"את יודעת זה לא בסדר לא לצחוק…. " הוא ניסה לרומם את מצב הרוח.
הוא חייך, כשחושבים על זה יש לו חיוך מדהים. עיניו נוצצות ולרגע הן נסגרות….. כל מה שאני שומעת זה נשימות, שלי שלו ושל הילד ההוא…
"אני ממש ממש שמח שאת פה…" הוא לוחש כשעיניו סגורות. לקחתי את ידו וקירבתי לפניי, הוא חייך.
רופאים נכנסו לחדר, והודיעו ששעות הביקור נגמרו ושעליי לעזוב.לקחתי נשימה עמוקה, עמוקה כל כך שנהיה לי קשה לנשום, הרפתי מידו…. ובשקט עזבתי את החדר.
מבחוץ ישב עומר, מחזיק את ראשו… התיישבתי לידו, ובלי שום דבר, הוא התחיל לדבר…
"כשאמרתי שאני שונא אותו, לא באמת התכוונתי… צחקתי… " קולו היה חנוק מדמעות
"זה….. זה לא באשמתך…. מה אמרו לך הרופאים?"
"הם אמרו…. הם אמרו הרבה דברים… המצב והכל.. יש לו 35% להישאר בחיים…" קולו נשמע כאילו הוא הולך למות, ולי הדהד המשפט בראש '35% להישאר בחיים'….
"יש יותר מדי פציעות… אני יודע לך מה מצבו בבוקר, תנוחי" הוא המשיך… קמנו והוא הסיע אותי בחזרה לביתי. עליתי לחדר וזרקתי את התיק בחדר. ההורים שלי כרגיל לא בבית בשעה כזאת, על המקרר היה פתק.. 'נטלי, אני ואבא היינו צריכים לטוס… אני מקווה שתוך יומיים נצליח לחזור. בקופסת התכשיטים יש 500 ש"ח… באהבה אמא'
יופי, יופי…. כי זה נפלא… כולם באמת נגדי היום? נרדמתי על הספה, כל הלילה חלמתי על דור, המשפט של עומר הדהד לי בחלום כאילו מתנדנד מעל ראשי.
בבוקר, כשרק התעוררתי השעה הייתה מוקדמת שלוש שעות שלמות לפני שאני צריכה לצאת. ואז הגיעה הודעה…
"הוא נכנס לחדר ניתוח :("