לאהוב או לא לאהוב? זאת השאלה. – הקדמה.

"היי רועי", צעקתי אליו מרחוק. הוא היסתובב אליי והביט בי במבט שואל. "בוא לכאן יא דביל!", צעקתי שוב. הוא החל לרוץ אליי. "מה הפעם?", צחק כשהגיע אליי. "כלום פשוט..", אמרתי.
"שוב החלום הזה?", שאל והביט בי עם עיניו הירוקות. "כן..", מלמלתי. הוא הניח את ידו על כתפי וסירק את שיערי בידו, הוא שתק ועם זאת ניחם. נכנסנו לבית הספר. "היי צ'לסי", אמרה טארה והחלה לפסוע לכיווני. רציתי שתבלע אותי האדמה, אין מצב שזאת באמת היא. "מה את רוצה טארה?", שאלתי, רומזת לרועי להוריד את ידו מכתפי, כי ידעתי כמה טארה דלוקה עליו. "כלום", אמרה והסתכלה על רועי במבט מאוהב. "סתם רציתי לדבר איתך", מלמלה. "יש מצב אני מקבלת אתך לשנייה?", היא לא חיכתה לתשובה וכמעט 'קרעה' אותי מידו של רועי. "אבל..", היא החלה 'לגרור' אותי לעבר הכיתה מבלי להביט לאחור. "רגע", צעקתי לרועי, הוא סתם המשיך לעמוד ולצחוק מנסיבות האירוע. "מה את רוצה?", שאלתי כשהגענו אל הכיתה. היא הביטה בי במבט כזה כועס כאילו רצחתי מישהו. "הלוו?, כדור הארץ לטארה?", צחקקתי והעברתי יד מול פניה. היא עדיין נשארה כועסת ושתקה. "נו באמת טארה,", משכתי בידה. "את יודעת שזאת לא אשמתי", עשיתי את מבט הכלבלב הכי טוב שיכולתי לעשות. היא צחקקה. איבדתי את הכרתי.
הייתי בחדרי, אבל הכל היה בשחור ולבן. "הנה את!", נשמע קול דואג ממרחק. לפתע שון נכנס לחדר. "שון?, מה אתה עושה כאן?", שאלתי. "את חייבת לבוא איתי עכשיו, לפני שיתפסו אותך!", הוא משך בידי והחל למשוך אותי לעבר היציאה. "אבל רגע?. מה קורה כאן?", הוא לא השיב. ירדנו במדרגות ואז התיישבנו בסלון. "שון? מה קורה כאן?", שאלתי שוב. "באתי להזהיר אותך, טארה היא לא מי שאת חושבת שהיא, היא-", שון עצר. "שון?". הוא נפל מהספה, כדור אקדח היה בגבו. "שון!", סובבתי את ראשי לאחור, וטארה עמדה שם עם אקדח בידה. "לא! טארה! למה עשית את זה?!", רכנתי אל שון. הוא רעד בידיי.