לאבד אותו

עיניה אדומות, פניה חיוורות,לחיה רטובות. משותקת, מנותקת מהעולם. "גל, אני מצטער"
אמר. פניו מורכנות, עיניו אדומות, לחיו רטובות. הדבר הקשה ביותר שעשה, להפרד ממנה, מזאת שבמשך שנה וחצי, הייתה אהבת נעוריו. הייתה זאת שאהב כל כך. "אתה לא" אמרה והרימה את מבטה אליו.
עיניה הביטו בו, בזה שהיה שם בשבילה כל כך הרבה זמן, זה שהגן עליה מכולם, מכל העולם, דווקא הוא, פוגע בה הכי חזק. פוגע בה כמו שאף אחד לא פגע בה. "הבטחת.. הבטחת שאני לא אאבד אותך." לחשה. "גל" מלמל. "לא! אתה שיקרת לי! אתה עמדת מולי, הבטת בעיניי, ושיקרת לי! אמרת לי שאני היחידה!" צעקה עליו. מעיניה החלו לזלוג דמעות חדשות. "אתה הבטחת.. הבטחת שתהיה שלי… לעד"
מלמלה. גופה רעד, נשימתה הפכה כבדה. "גל.. אני מצטער.." אמר והשפיל את פניו. פתאום הבין שהוא מאבד את הדבר החשוב לו בעולם, זאתי שתמיד הייתה שם לצידו, חיזקה, תמכה, חיבקה, אהבה.
"לך" מלמלה. "גל.." הרים את ראשו והביט בה, כל כך יפה. "לך!" צעקה עליו.
הוא קם, ויצא מחדרה. משאיר אותה שוכבת על המיטה ומתייפחת.
———–
-כעבור שנה-
גל כבר מצאה אהבה חדשה. היא מצאה את זה שבאמת יאהב אותה לעד.
אך הנה נקודה למחשבה, האם זה הגיוני , ואפשרי, לאהוב אדם לעד? האם לא יבוא אחר, שאת ליבך הוא ימלא? האם כל פעם, תאבדי אותו מחדש?