כתיבה

לפעמים אני מרגישה כאילו הכתיבה נלקחה ממני, המילים שפעם יכולתי לכתוב נעלמו.
שחכתי איך כותבים, איך מביעים רגשות דרך כמה אותיות קטנות שבסופו של דבר מרכיבות מילה בעלת משמעות גדולה.
בעבר כשהייתי כותבת יכולתי להרגיש את משמעות המילים, המילה "אהבה" לא נראתה כל כך חסרת משמעות, כי מזה אהבה? קצת פרפרים? אז זהו, שהכתיבה לימדה אותי שיש קצת מעבר לזה.
אהבה זה תשוקה, והתשוקה שהייתה לי כל בוקר לקום ולכתוב זה האהבה שלי.
האהבה לכתוב, לדמיין, להיות אני נגד כל העולם.
אני, העולם שלי. הדמיון שלי.
אני הנסיכה שבטירה, והנסיך … טוב, אני לא אגלה לכם, אבל יש נסיך.
אבל אולי דווקא כשהוא הגיע פתאום אני לא צריכה את העולם שלי, אני צריכה עולם איתו.
עולם שגם הוא נמצא שם. עולם שכבר לא צריך להסתיר רגשות ולכתוב אותם על דפים.
עולם שאפשר לדבר, להביע, ופתאום להגיד "אני אוהבת אותך" זה לא סתם משפט משלוש מילים, זה הרצון לאהוב , להרגיש, לדבר, להוכיח וכמובן שלהראות.
כשאני איתו אני לא צריכה לכתוב, כי רק השתיקה אומרת כל כך הרבה.