כתיבה זהירה היא כתיבה מתה. פרק 4

מר כתפיים רחבות,מחיך עם הקמטים בעניים האפורות והמדהימות
"מה לכל הרוחות " לחשתי לעצמי בזעם
הלחיים שלי חמות,ואני מרגישה צמרמורות בכל הגוף, בעיקר למטה, נהייה לי בחילה, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לברוח מכאן, לברוח כל עוד אני בחיים, אני לא מאמינה איך פספסתי את זה בטיסה,הרי הוא אמר את שמו הרי, רגע, הוא ידע שהוא יהיה המרצה שלי, הרי אמרתי לו.
אוי חרא.חרא.פאק.חרא.
ועוד כל מה שאמרתי לו שאני חושבת על ספרות, בטח בתוך תוכו הוא חשב שאני פסיכית, לא שאני לא, אבל אני בטח שלא הייתי רוצה שהוא ידע מזה!
בטח הוא חשב שאני משוגעת, אולי הבדיחה שלו בתחילת השיעור הייתה על חשבוני! אולי הייתי אמורה לזהות אות אז בטיסה, בחיים לא דמיינתי לעצמי שדבר כזה עלול לקרות לי.
איך הצליח בכלל להקשיב למה שהוא אומר, איך הצליח ללמוד ככה?
שכל מה שאני רוצה זה שהוא יהיה לי בתחתונים, אוי תרגיעי אנה, הוא המרצה שלך לכל הרוחות!
אני מסתכלת סביבי ונושמת נשימה עמוקה אני רואה שאני לא היחידה שמתמוססת בקסמיו, כולן היו נראות חמות בצורה הכי נגלת לעיין, אני רק מקווה שאני לא ניראת כך.
" כפי שאתם יודעים וכפי שקרל אמר, ספרות זוהי אומנות לשמה, ואין דבר יותר יפה מאומנות אשר אתם יוצרים וזה משימתכם לשיעור הבא, תביאו לי אומנות אשר תמיס אותי, אומנות לא צריכה להיות רק מרגשת, היא יכולה להיות מופלאה מרוב פעילותה, והיא צריכה להיות טובה מפני שאתם אלה שכתבתם אותה, ואם אתם כאן,אני בטוח שאני הולך להתרגש "
אוי שיט, כמה חסרת אחראיות אני יכולה להיות ולא להקשיב בשיעור הראשון, אני כותבת לעצמי שלא אשכח שיש לי מטלת כתיבה.
הכיתה מתחילה להתרוקן, ואני רואה את מר כתפיים רחבות, או בשמו מר ג'יימס – המרצה שלי , מסדר את דבריו, ואני הולכת אליו, לא יודעת מה אני חושבת לעצמי, אבל יודעת שאתחרט אם לא אלך
"מר ג'יימס, הי, רק רציתי להגיד של "
"זה בסדר" הוא נעמד עם החיוך הזה שלו, אם רק היה יודע מה הוא עושה לי.
"אני רואה שהבנת שהשיעור שלי התנהל באותה צורה שהוא התנהל בגלל השיחה שהייתה לנו"
אומנות,אומנות..אוי , איך לא חשבתי על זה ישר שכתב "אומנות" על הלוח, ופעם ראשונה בחיי אני באמת מתחרטת שלא הקשבתי לשיעור.
"עכשיו הבנתי" אני אומרת ומורידה את ראשי שלא יראה את הסומק הטבעי שיצא לי שם
"אני מאוד שמח שנפלת על הכיתה שלי מיס אנדרסון, את בחורה שמאוד מסקרנת אותי, ואני מחכה בסבלנות לקראת משימת החיבור שלך, אני מקווה שתפתיעי אותי כמו שהפתעת אותי אז, "
"ממממ" אני בקושי מצליחה להוציא משהו, תשתלטי על עצמך בריאנה !!
הוא צועד צעד אחד קדימה ובאטיות מכוונת בוחן אותי מכף רגל עד ראש.
אני מרגישה שהמבט הזה נמשך שעות, אפילו שמן הסתם זה רק כמה שניות ספורות.
אפשר להרגיש את המתח באוויר בנינו, אני מרגישה את המתח באוויר בנינו.
ואני רוצה להתקרב אליו ולצמצם שוב את המרחק הזה בנינו, אך אני נשארת נטועה במקומי.
אני מרגישה שהלחיים שלי בוערות עקב הבחינה שלו,
הוא רוקן לי באוזן ולוחש " אנה, אני מניח שיצא לנו להיפגש עוד, לא ניראה לך שכדאי ל? "
פתאום סטודנטים התחילו למלא שוב את הכיתה ועצרו אותו באמצע משפט ,הוא נעמד מהר ולקח ישר צעד אחורה
"אני מקווה שהבנת, יום טוב מיס אנדרסון, ובהצלחה" הוא קורץ לי ויוצא מהכיתה.
ואני נשארת פעורת פה,מה זה היה ,ולמה הוא קרא לי בשם חיבה שלי, ואו, אפשר לקרוע את המתח הזה עם מספרים, וכל זה לא אותו דבר בהתחשב בעובדה שאני רוצה רק לנשק אותו.
אני חושבת שעדיף שאצא מזה ואתמקד במשימת כתיבה שנתן לי.

_______________________________________________
– 18:14 אחר הצהרים –
הדבר הכי עצוב במוות, זה שאתה לא זוכה להיות נוכח בהלוויה של עצמך.
ככה לעולם לא תדע מי יבכה עליך ומי יכבד אותך בדרכך האחרונה.
לא תדע לכמה עצב ואבל גרמת,ולמי הכי הכאבת,ומי נשם נשימה עמוקה ותקווה צצה בעניו.
לא מספיק אתה מת, אתה גם לא מודע.
בחיים אחרי המוות. אולי כשנגיע בבטחה למרומי שמים, נגלה ששערי גן עדן חלודים. המקום סגור כבר שנים.. המתים מתהלכים בין העננים ומחפשים מקום בטוח. משקיפים עלינו בין הברקים והרעמים, ומנסים לדלות מידע על מה שקורה בלעדיהם..
מידי פעם הם יורדים ליקום שלנו, מתעתעים בנו ולפעמים קוטעים את רצף האירועים האנושי העלוב שלנו.
אבל אנחנו לא נותנים להם. אחרי הכול, אנחנו חיים, והם לא.
אני מוצאת את עצמי תוהה לעיתים קרובות מי צריך לקנא במי. אני משערת שהמתים יודעים את התשובה.. כי הם יודעים איך זה למות. אבל אנחנו, החיים, לא יודעים כיצד חיים במוות, ולכן כל מה שנשאר לנו זה לחיות בסימני שאלה ולהאמין שיותר טוב פה.
אבל מי באמת יודע? מתחשק לי למות רק כדי לעבור את חווית המוות.
יש לי חשק למות ולחזור לחיים, רק כדי להרגיש איך זה למות.
_______________________________________________

"אז איך היה?!" אוליביה מקפיצה אותי עד כדאי כך שאני זורקת את הפלאפון מהידיים,.
" פאק! אוליביה אל תעשי את זה יותר " אני אומרת ומניחה יד על הלב " הבהלת אותי" אני שומרת, והולכת לשבת על המיטה
"אז, איך היה? "היא אומרת ומצחקקת כאילו מתעלמת מההתקף לב שגרמה לי
"הלך מצוין אפשר לומר, יום ראשון שגרתי " אני מחייכת לעצמי אם רק הייתה יודעת על מר כתפיים רחבות
"איך עבר עליך היום?"
"מושלם, אני אוהבת את התווים,את הלחן, את המוזיקה בעיקר " היא צועקת לי מהמטבח אני הולכת אחריה ונשענת על המשקוף,
"יפה.." אני ממלמלת ומסתכלת עליה מכינה שתי כוסות תה
" דרך אגב, שמעתי מכמה חבר'ה שהם מתכננים ללכת לבר הקרוב פה, לחגוג את תחילת הלימודים, אמרתי שאבוא, אז את מוכנה להצטרף אלי ? "
אוה זו הזדמנות טובה להכיר את האנשים כאן.
_______________________________________________
" אנשים לא אוהבים להיות בחברתך אנה, כמה שהם מנסים את מרחיקה אותך, פשוט מרחיקה אותם. "
"את מדברת שטויות קלייר, אני חברותית שאני רוצה להיות "
קליר פורצת מצחוק עד לידי דמעות " את הבן אדם הכי לא חברותי שאני מכירה אנה, אם אני רואה את זה בך, איך את לא רואה ? "
"אם אני לא חברתית אז איך לעזאזל את התחברת אלי בכלל ? " אני נוזפת בה, ובשוק מעצמי בחיים לא הרמתי את קולי לקלייר.
" אני זה שונה. אני מכירה אותך ולומדת לחיות איתך, אבל תשימי לב, אנשים לא מתרחקים ממך, את מרחיקה אותם . כמה שתנסי לשנות את זה בך לא תצליחי, זה טמון אצלך בדם, זה טמון בשנינו "
_(מי שלא הבין\ה זיכרונות של בריאנה מהעבר)
______________________________________________

"אז את מוכנה להצטרף אלי? " אוליביה מושיטה לי את הספל תה ומוציאה אותי ממחשבותיי
"אני אבוא " קליר לא מכירה אותי. אף אחד לא מכיר.
"מצוין"
"אז, מאיפה את במקור ? " היא שואלת, ומתיישבת במיטה מולי במיטה
אני הולכת ומתיישבת מולה .
מאיפה אני במקור..מאיפה אני במקור, הלוואי שהשאלה הזאת לא תסבך אותי אי פעם.
" אני מלו'ס אנג'לס.."
"אהה, נחמד אני מסן דייגו "
טוב אני הולכת לגור עם האישה הזאת, לא כדאי שאתחיל איתה ברגל שמאל.
" כן, יש לי אזרחות גם בישראל" אני מחייכת בנעימים
"נחמד.. לא הייתי מנחשת בחיים שאת ישראלית" אני מרימה גבות, "בגלל המבטא כמובן " ומיד מתקנת את עצמה שרואה את הבעת פניי "כמה שנים גרת בישראל ? "
"ארבע שנים, בגיל 16 גרתי שם שנה, חזרתי ללו'ס אנג'לס ובגיל 19 עברתי שוב."
"ואו, אז מה קרה ששוב החלטת לעזוב שם ?" היא שואלת, בסדר גם אני הייתי שואלת, אני עדיין שואלת.
"עניין משפחתי " מקווה שזה יספק אותה. בלי לחקור יותר מידי לעומק.
"הבנתי " היא אומרת בחיוך נעים, היא הבינה את הרמז זה מקל לפחות " ולמה שוב חזרת ? "
"אני מניחה שצריך להתקדם בחיים, ובישראל לא יכולתי להתקדם" אני אומרת, ומתפללת שזה סוף השיחה, לא אתן יותר פרטים מזה,לא אוכל לתת יותר
אז אני מעבירה את הצד אליה " ומה איתך אוליביה? איך הגעת לברקלי ?"
היא מצחקקת " לא קראו לי אוליביה מאז גיל 12 נחמד להיזכר בזה, קראי לי אולי "
"אוקי אולי " אני מחייכת " אני מניחה שכדאי שאחזור למטלת הכתיבה שהטילו עלי בספרות " אם אני רוצה לצאת היום בערב, כדאי שזה יהיה מוכן. ואני צריכה שהיא תהיה מושלמת
"אוקי, בהצלחה שיהיה אנה, אני אעשה פה סיבוב זה ייתן לך כמה שעות של שקט ולפרוק את הדברים "
חרא. שיט. שיט. פאק. חרא.
לא פרקתי כלום, שכחתי מזה, אם יש משהו שאני שונאת יותר מלארוז, זה לפרוק את הכול אחר כך.
"תודה" אני מחייכת.ואולי יוצאת מהחדר,
"קדימה לעבודה" אני ממלמלת לעצמי ומתחילה בארגז של הבגדים.
***
"למורגן בבקשה" אולי מסבירה לנהג מונית לאיפה אנחנו אמורים להגיע, וכל הדרך היא מעדכנת אותי מי האנשים שמגיעים
דיימון שהוא בקורס של אולי ואיזבלה חברתו שמצטרפת או איך שאולי מכריחה אותי לקרוא לה 'בלה'
בראד וכריס חברים של דיימון
למזלי לא היינו צריכים לחכות יותר מידי בתור בכניסה,דיימון כבר רשם אותנו, טוב, מורגן זה לא מועדון כמו שאולי קראה לו, זה יותר כמו דאנס בר, היה פינה בצד שבה אנשים רקדו והשאר ישבו בשולחנות, לא היה קשה לראות אותם בהתחשב בעובדה שדיימון נפנף בידו כמו אדיוט
"הי חבר'ה תכירו זאת אנה השותפה שלי" ה'שותפה' שלה, אף פעם לא ראיתי את אולי ככה,
"היי" אני מחיכית בנימוס
"אז את בריאנה, איזה מקצוע את לומדת עכשיו? " שאל כריס בעודי יושבת על הכיסא לידו
"זה אנה, וספרות וכתיבה יוצרת, כולכם במוזיקה? " עוד לא סיימתי את המשפט וכריס נקרע מצחוק
"אוה לא אנה, אני בצילום ובראד אני חושבת שאיתך, לא נפגשתם כבר? "
אני מסתכלת על בראד ובוחנות אותו מכף רגל עד ראש, ואני יכולה להישבע שלא ראיתי אותו
אני מנענעת את הראש מצד לצד באיטיות מוחלטת לראות אולי אני כן אזכר, אבל אני לא חושבת שראיתי אותו
"איך תראי אותי ?" הוא אומר בעוד שותה את הבירה השלישית " עוד שנייה כל הבנות נפלו לרגליו של מר ג'יימס"
אני מגחכת בקול ובהפגנתיות אולי יותר מידי ממה שתכננתי
"אל תדבר שטויות פשוט הקשבתי ביום הראשון, זה הכול " בערך,
וככה עבר הזמן,בעיקר בצחוקים ועקיצות שלי ושל בראד, הוא מתחיל ממש לעצבן אותי וכנראה שהוא ממש אוהב את זה כי העצבים שלי רק גרמו לו לצחוק יותר,והאמת שגם לי בהתחשב בעובדה שהקסטיל רוז התחיל להשפיע עלי, כריס כבר נטש אותנו באמצע ,והלך למייגן לעשות את זממו,
וכבר השעה שתיים וכנראה שבאמת כדאי שנחזור,הראש התחיל לכאוב לי מהשתייה והמוזיקה הרועשת בראד ואני מתחילים לחפש את אולי, ' לכי תמצאי אותה עכשיו' אני מתעצבנת על עצמי שאמרתי שזה בסדר שתילך לרקוד עם דיימון ובלה,
אחרי עשר דקות של חיפושים בין אנשים שרוקדים בראד קלט את דיימון
"הי איפה אולי ? " אני שואלת, יותר נכון צועקת לו באוזן בהתחשב במוזיקה הרועשת ברקע
"הלכה למעונות,לא הרגישה טוב ולא רצתה להפריע לך" הוא צועק לי בחזקה
להפריע, להפריעעעעע ??
אני ובראד? ברצינות?
לא היה לי מה להגיב על זה בעיקר כי היה לי כאב ראש רציני מהשתייה ומהמוזיקה וכל מה שרציתי זה ללכת משם,
"בראד אני הולכת אולי כבר חזרה למעונות " אני צועקת לו באוזן ומנסה כמה שיותר מהר לצאת לכיוון היציאה
ובדיוק שנייה לפני שהגעתי לכניסה אני מרגישה יד שמושכת אותי אני מסתובבת ורואה את כתפיים רחבות