כתיבה זהירה היא כתיבה מתה. פרק 2

אני מתעוררת כשמרגישה נגיעת יד בזרועי אני מוציאה את האוזניות וממצמצת לקראתו.
" היי ממממ" אני מתרוממת, מסתכלת סביבי , ואז נזכרת איפה אני.
ואז פתאום רואה אותו.
" אני מצטער, לא הייתה לי כוונה להעיר אותך,אבל אני צריך לשירותים ואני לא יכול לקום " אני מסתכלת ורואה שאני יושבת לו על הג'קט
" סליחה" אני ממלמלת , כנראה נרדמתי עוד לפני שהוא התיישב, הוא קם ופונה לדלת של השירותים.
הוא נראה בסביבות גיל ה30, וזה רק בגלל הקמטים בעניים כאשר הוא מחייך, אחרת הייתי מורידה לו חמש שנים לפחות, יש לו שיער חום ארוך יחסית, ועניים אפורות שיכולתי להסתכל עליהם לנצח, לובש חליפה שכמעט מסתירה את כתפיו הרחבות, למרות שזה משימה בלתי אפשרית בהתחשב בכתפיים האלה,
ואו, הוא פשוט ואו.
אני מסתכלת על השעון,אני לא מאמינה שישנתי 10 שעות עכשיו, אולי זה כן היה גאוני בסופו של דבר לא לישון לילה שלם.
רק עוד שעתיים להמשך הטי
"אז מה עיסוקיך בארצות הברית ? " הוא מתיישב וקוטע את מחשבותיי
שיט, הוא רוצה לפתח שיחה
אין לי כוח לזה, אתה הרי יודע שרק עכשיו קמתי! עזוב את זה שאני עוד בפחדים לקראת מה שמצפה לי.
"מתחילה ללמוד" אני מחייכת " אוניברסיטת ברקלי אם שמעת " אין לי מושג למה הייתי צריכה לפרט את זה, אני מקווה שהוא לא איזה פדופיל סוטה.
"כן כמובן ששמעתי, מה המקצוע שבחרת ללמוד? " הוא ומחייך חיוך שגורם לקמטים שבעניים להופיע
הבחור הזה הורג אותי, הוא גורם לי צמרמורת בכל הגוף רק בגלל החיוך שלו. הוא ממשיך להתעניין, אני באמת מעניינת אותו, באמת מעניינת אותו.
אוי סתומה סתם הבן אדם מנסה להיות מנומס, הרי הוא הצטרך לשבת לידך עוד שעתים
" ספרות וכתיבה יוצרת " אני מסמיקה ומתפללת שהשעתיים יעברו מהר, אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אוכל להיות בקרבתו, ואני כועסת עליו שהוא גורם לי להסמיק ככה, ממתי הפכתי לכזאת ביישנית?
הבן אדם הזה גורם לי להרגיש לא בנוח, ואני שונאת את ההרגשה הזאת.
"ולמה בחרת במקצוע הזה? אם יורשה לי לשאול" אוקי, אם לפני זה חשבתי,עכשיו אני בטוחה,הוא מתעניין מסיבה כל שהיא
"אני אוהבת ספרות" אני ממלמלת
"נו בחייך, גם אני אוהב כדורגל, מה הופך את המקצוע למעניין בעיניך?! " אוקי, עכשיו הוא מגזים, אבל משומה אני מרגישה הכי בנוח בנושאים כאלה
"אני פשוט חושבת שספרות זוהי אומנות,יש כאלה שיחלקו עלי ויגידו שאני מדברת שטויות,אבל זוהי דעתי, ספרות זוהי האומנות שאדם יוצר לעצמו,את הדמיון את הכתיבה,את המוחשות "אני מחייכת, תן לי שאלות כאלה וכבר אני מרגישה יותר..אני.
"ומהו צילום? זה לא אומנות לדעתך ? "
"ברור שכן,העולם הרבה יותר יפה דרך העדשה,אבל בתמונה אי אפשר לחצות גבולות, זה מה שאתה רואה והדמיון שלך לא פעיל,
הדמיון זה מה שיפה בספרות, שאתה זה שמנהל את הדמיות, את הסביבה,את האווירה, לפי מה שכתוב כמובן, אבל הדמיון זה הדבר היפה ביותר"
"ואם יש אנשים אשר מפרטים כל פרט ופרט, גם אז הדמיון שלך עובד ? "
אני מגחכת לאור השאלה הזאת
"כמובן, " אני אומרת ישר בלי לחשוב על זה יותר מידי, הרי זה ברור
" איך בדיוק? הרי נכון את רואה לפניך את הדמות,אבל זוהי אינה הדמות שלך, אלה של הסופר אשר כתב אותה, את תווי הפנים, גופה, וישנם סופרים שאפילו מפרטים בפרטי פרטים את האווירה עד שזה מופיע לך מוחשי, איך זה בדיוק עוזר לך לחצות גבולות ? "
"בכל ספר זוהי אינה הדמות שלי. והיא לא אומרת את הדברים שאני הייתי מתפללת שהיא תגיד, אבל זה מה שנפלא בספר, מרתק אותך, זה שזה לא דמות שאתה נוכחת להכיר, זה שאתה לא יודע מה יקרה בדף הבא, ולכן כאן הדמיון שלך עובד, שאתה משער מה שהולך לקרות, גם אם הדמיון שלך לא מצליח באמת להפקיע גול ולנחש נכון,אתה עדין שמח שזה מה שיצא, וזה מכין אותך לכתיבה שלך, "
"סיקרת אותי מיס "
"אנדרסון, בריאנה אנדרסון " אני אומרת מורידה את ראשי ומסתכלת על ידי המפותלות
רק לא להסתכל עליו כשבוחן את שמי
"מיס אנדרסון,אני מקווה מאוד בכל ליבי שיצא לי לקרוא כמה דברים שאת כותבת, זה בטח נכתב נפלא" הוא אומר ולחי שוב חוזרות לצבען האדום,
"אולי בעתיד "אני מחייכת,הרי זה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו
"אולי בעתיד" הוא ממלמל
ואנחנו שמים את חגורת הבטיחות לפי ההוראות של הדיילות בשביל להתכונן לנחיתה
"מיס אנדרסון שמחתי לפגוש אותך, שיהיה בהצלחה" הוא מחייך, איזה חיוך מושלם, פשוט למסגר ולתלות אותו על הכניסה לבית.
וקם מהכיסא
"תודה "אני ממלמלת
" מה זה היה ?!" אני שואלת את עצמי. מר כתפיים ללא ספק הוציא אותי מדעתי.
המטוס כבר נחת, אני מוציאה את חגורת הבטיחות ומישרת את בגדיי, ומחכה עד שהתור לכיוון היציאה יפחית מעט שיאפשר לי לצאת.
אוספת את המזוודה שלי, והולכת לבדיקת הדרכונים, מזל שיש לי אזרחות אמריקאית,ואני עוקפת את התור הארוך הזה ' לפחות משהו טוב יצא מהמשפחה שלי'
אני יוצאת מהשדה לא לפני שאני מביטה מבט לראות אם מר כתפיים רחבות בסביבתי.
***
אני מוציאה את המפתח שכבר קיבלתי אותו בדואר, ומסובבת לאט את המנעול
פה תגורי במשך 4 שנים הבאות תת הכרה שלי לוחשת לי
נושמת נשימה עמוקה, נכנסת בשקט כשאני רואה שהשותפה שלי כבר ישנה
אני בוחנת את החדר אוקי, הוא גדול יותר משצפיתי אפילו יותר גדול מהחדר שהיה לי בישראל.
אני מוציאה את הפלאפון מהתיק, פאק! איך לא חישבתי את הפרשי השעות, אני בכלל תכננתי להגיע לפה בצהרים
מפגרת, מפגרת! אחלה דרך להתחיל את השנה.
אני מוציאה את המטען מסדרת את המיטה ומתכוננת לשינה לצערי אין לי זמן לפרוק היום את המזוודות .
הראש כואב לי מכל הטלטולים של היום והפרשי השעות , כנראה שלא הספיקו לך ה12 שעות שינה,
אני עייפה עכשיו כאילו לא ישנתי שבוע.
אני נכנסת למיטה, לוקחת את הפלאפון ומחליטה לשמור לעצמי משהו לפני.
______________________________________________________

– 00:23 לפנות בוקר –
לעולם אל תיתן לדחף לנקום ולשנאה שמתפרצת חזק בלבך להשתלט עליך.
לעולם אל תיתן למרירות לנצח אותך, לטינה להוביל אותך
לכישלון לדחוף אותך קדימה לחיים לחנוק אותך ולא לאפשר לך לחיות
תמיד תזכור שאתה יותר חכם מזה, יותר טוב מזה,
יכול לנצח את הרגשות האלה שמנסים לפרוץ מתוכך
וגם אם כרגע אינך רואה את זה, יש תמיד דרך אור שבה ניתן לבחור
______________________________________________________
שמור ושלח.

"זה יפסיק מתישהווו ???"