כתיבה זהירה היא כתיבה מתה. פרק 1

הקדמה
– 07:54 בבוקר –
________________________________________________________
"אני לא רוצה יותר לשמוע אותך … "
אוקי, אל תשמעי, אל תשמעי אותי זועקת לשמים. מחפשת נחמה.
מחפשת סיבה מספיק טובה שיהיה לי טוב .
כי לא טוב לי ,
חרא. זונה. כלבה. כלבה.
לא טוב לי.
המועקה הזאת תקועה בחיי כבר 16 שנה. מנסה לצעוק לזעוק לשמים לחפש עזרה, אך אף אחד לא שומע.
אף אחד לא רוצה לשמוע.הפסקתי להאמין,להאמין לאנשים האלה, המאמינים לדבר אשר לא נראה, מתפללים לאבל ריק. למשהו שאי אפשר למשש, אך מחפשים בו תשובות, כשלא מוצאים מתחננים לשאלות, כשזה לא מגיע, כמובן שיש להם את מי להאשים.והם נכנסים עמוק,מספיק חזק עד שהופכים למשוגעים, כמעט יותר ממני.
גידלו אותי – 16 שנה אמרו לי להתפלל לזעוק לשמים,והוא יקשיב,ועכשיו הבנתי למה,כי להם אין סבלנות להקשיב,לא אכפת להם ממה שאני אומרת,זה נכנס להם מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה.
לא אכפת להם ממני, מאז ומתמיד לא היה להם אכפת..
________________________________________________________
כוסעמק. התלוננתי כשצלצול של הודעה קטע את מחשבותיי אשר נזרקות בלי לחשוב יותר מידי לתוך העמוד הלבן של המחשב
* ישלך 10 דקות, אם את לא יורדת, אני נוסעת *
"פאקפאקפאקפאק "
לחשתי כשראיתי מה השעה, עצבים.
וזה מה שעורר אותי לקום מהמיטה, להעיף את המחשב ממני, לא לפני שעשיתי שלח.
להיכנס לשירותים בכל המרץ,אפשר להגיד שצחצחתי את שיני במהירות של 100 קמ"ש, בלי צחוק.
לקחתי את שערי וגלגלתי אותי על קוד קוד ראשי ותקעתי בו סיכה שלא התפרק,ומיהרתי לרדת למטה אחרי ששמעתי צפירות במשך יותר מחמש דקות והנחתי שזאת קלייר..
"בוקר" אמרתי בחיוך אחרי שראיתי את הבעת פנים של קלייר
"סליחה" עשיתי פרצוף מתנצל,אני יודעת שהיא שונאת לחכות,ועוד לחכות כאשר לא ראתה את אדם כל החופשה.
"שום סליחה,הזהרתי אותך!כדאי שתמצאי הסעה אחרת" אמרה לי ולא הסיטה את מבטה מהכביש,
היינה כל פעם אותה הרצאה.
הנחתי "כן.." לא היה לי כוח לזה
"את ניראת נהדר קלייר, תפסיקי להיות לחוצה כל פעם שאת לא רואה את אדם יותר מ48 שעות"
וזה כך היה, היא תמיד משקיעה בעצמה יתר על המידה, למרות שהיא ניראת מושלמת.
הבחנתי שקלייר מכניסה את כל האוויר שבמכונית לתוך שתי הריאות הקטנות שלה, והייתי צריכה לנשום את הפד"ח שהיא זרקה לעברי
"אני יודעת.. פשוט רבנו אתמול,שוב.. " ראיתי את הצער בענייה אבל לא היה לי דבר לעשות
"אחח אנה אני באמת מעריצה אותך שאת ככה. "ובפעם הראשונה משנכנסתי למכונית קלייר הביטה בי,
מזאת אומרת ככה?! "כמו כולם…" מלמלתי, למרות שממש לא הבנתי למה היא התכונה.
אבל לא היה לי מספיק את האומץ לשאול שאלות,ולחזור לנושא אדם.
כאשר קלייר חנתה סוף-סוף אחרי ניסיונות כושלים לבצע חניה מושלמת.
הלכנו לכוון הבניין הראשי " מה יש לך עכשיו ? "
"היסטוריה" אמרתי בייאוש, "ולך ?! "
"מתמטיקה, ניפגש בקפיטריה, ואם את רואה את אדם תגידי לו שחיפשתי אותו,ניפגש" נופפה לי לשלום ומיהרה לכיתתה,טוב..בגללי היא מאחרת.
נכנסתי לבניין והתיישבתי במקומי,ולאט לאט התמלאו תלמידים.
הרגשתי רטט בכיסי ושלפתי את הפלאפון

* אני כבר מת להיות שוב בתוכך, ניפגש בשירותי הבנות בעוד 10 דקות?
אדם *
חייכתי,כן טוב, אני כלבה. אני זונה. אני כלבה
ואני מזדיינת עם החבר של החברה הכי טובה שלי.

* 15 דקות אני שם *

פרק 1

כעבור 6 שנים.
– 06:45 לפנות בוקר –
________________________________________________________
הזריחה כל כך יפה, אלוהים
כמו תמונה שפשוט חייב למסגר, השמים איך שהם מתמלאים בצבעים שלא קיימים אצלנו.
אפשר רק לראות ולא לגעת איך הצהוב נוגע בכחול של השמים עם נגיעות אדומות וכתומות של השמש.
אני לא יודעת אם יש בן אדם שהרגע הזה,החלקיק שנייה שקרני השמש הראשונות יוצאות לא עושה לו משהו בפנים.
זה מרעיד אותי,נותן לי תקווה ליום חדש,נותן לי שלוה שקטה וחמימה
משכיח ממני כל זיכרון רע שעבר עלי במשך השנים.
אל תראו אותי ככה, אני בן אדם אופטימי, שהפסימיות נעלמה ממני, לאט..
אך פשוט בהמשך השנים הבנתי שצריך לחיות, גם אם זה אומר להיכשל,
ולכן הזריחה מעמידה אותי במצב רגיש, מצב שהיום התחיל, ומי יודע מה צופן לי העתיד.
אני מנסה לנצור את הרגע הזה, לזכור כל פס ופס כל צבע וצבע אשר נמצא בשמים
למה אי אפשר לחיות ברגע הזה של הכמעט בוקר
השמיים מתבהרים במהירות והמוזיקה הזאת של הציפורים שמתנגנת לי ברקע, אני נושמת נשימה עמוקה
זה הבוקר האחרון שלי בדירתי הקטנה, בחדר הזה.
זה רק דקות ספורות עד שקרני השמש יציצו מבעד לחלוני, ואדע שזהו זה אין עוד שום מקום לחרטות
ומקווה שלקחתי החלטה נבונה, אתחיל לממש את החלום שלי.
הבוקר הזה השאיר בי טעם של תשוקה לעוד, זיכרון מתקתק.
והינה..הבוקר הגיע,השמש עלתה והמציאות מכה בה.
________________________________________________________
ושלח.
אחרי שכמובן הנצחתי את זיכרוני, כמו תמיד במהלך 6 השנים שחלפו ממני לתוך הבלוג.
סגרתי את הפלאפון והנחתי שכדאי שאקום לפני שהתחרט ולא אעשה את הצעד שהמתנתי לו בחשש במשך שנה שלמה.
נכנסתי אל המקלחת עוצמת את עני ומנסה להירגע, זה צעד מלחיץ, ללכת לאוניברסיטה לסיים את מה שסיימתי בקולג', אם אפשר לקרוא לפרישה שלי סיום.
אבל עכשיו התבגרתי, ואני רוצה להתחיל את חיי בכל זאת אני בת 22 וכדאי שאעשה משהו עם עצמי חוץ מלמלצר, אני לא יכולה לחיות כל חיי עם תקציב של מלצרית .

אז הינה אני, כל חפצי כבר ארוזים, וסיימתי את הסידורים האחרונים שהייתי צריכה להיום,מזל שיש לי דרכון אמריקאי, אם יש משהו שאני צריכה להודות לאבא, זה על זה, ורק על זה.
השעה 23:27 המונית שהזמנתי שתיקח אותי לנתב"ג צריכה להגיע כל רגע, אני נושמת נשימה עמוקה הלב שלי דופק כל כך חזק, מצפה לי טיסה של 12 שעות, מרוב טיפשותי כשאמרתי שאני רוצה לברוח להתנתק מהעבר ושכל הזיכרונות יישארו בישראל ושאפתח בקליפורניה דף חלק ולבן, התכונתי לזה, רק לא ידעתי עד כמה זה קרוב,הגיע הזמן.
אני מסתכלת על הדירה, ונפרדת בה קלות "לפחות תביאי לי קצת כסף לכיס" אני אומרת בקול להתחשב בעובדה שהשכרתי את הדירה לשנה הקרובה, הייתי צריכה לממן את עצמי כשאני יודעת שלא יהיה לי זמן לזה בלימודים, אני יוצאת כשאני שומעת את הצפירות שבחוץ, נשמעתי נעתקת "בי דירה"
וסוגרת את הדלת.
אני נכנסת למטוס, בחששות גדולות, Bs12 , Bs12 , אני חושבת שנצח לקח לי לחפש את מקומי. ולמזלי קבלתי את המושב עם החלון, למרות שלא ביקשתי, אני מוחא כף בהתרגשות, ומסתובבת סביבי לבדוק שמישהו לא קלט את הטיפשות שלי, מוציאה אוויר כשרואה שכולם עסוקים בעצמם, אני יושבת ומוציאה את הפלאפון שלי שמה אוזניות ומאזינה לשיר Peter Murphy – A strange kind of love
מסתכלת בשעוני ורואה שהשעה חמישה ל2 עוד חמש דקות, רק עוד חמש דקות ואני אהיה באוויר לפרק חדש בחיי, התחלה חדשה, שפה חדשה, ארץ חדשה, עיר חדשה, אנשים חדשים. והתרגשות חדשה.. לא מוכרת.
אני חושבת שזה נובע מפחד. פחד שאין לו הסבר מוחשי.
אני רק מקווה שאספיק להגיע ולא אאחר כמו תמיד , מנסה לשנן את דרכי ההגעה בראש, אני נוחתת הולכת לתחנת רכבת אמטרק לקליפורניה ומשם יורדת בצומת של שדרת הטלגרף ונקרופט דרך. נשמע פשוט, זה פשוט. אני מנסה להרגיע את עצמי.
אגיע בסביבות השעה 2 בצהרים למגורים, ויהיה לי זמן להתרגל למקום.
ובין כל המחשבות, אני שוקעת בשינה עמוקה.

***
אני מתעוררת כשמרגישה נגיעת יד בזרועי אני מוציאה את האוזניות וממצמצת לקראתו
" הי.מממ .. " אני מתרוממת, ומסתכלת סביבי, ואז נזכרת איפה אני,
ואז פתאום רואה אותו .