כשתמות

כמו כולם את לפעמים מדמיינת את הרגעים הנוראים האלו,
את מתארת מה יקרה כשהיא תמות, וזה עצוב כלכך, אבל את נסחפת עם זה,
רואה את עצמך רצה רצה רצה, הכי רחוק שאפשר עם דמעות בעיניים. קיומך מוצדק פתאום, כי את סובלת, כי את מתאבלת.
עלייה.
ולמה להתאבל? כי היא לא תחייה עוד את כל כוסות הקפה, את כל עוגות הקינמון, את כל הציחקוקים: הדברים הקבועים של הבוקר? , כי היא לא תיהיה רופאה כמו שתמיד רצתה? כי היא לא תיסע ללפלנד אף פעם?
כן. אבל את תבכי גם, כי עכשיו מי שחי איתך את הכל וראה אותך נהפכת למה שאת-נעלם. ואין מי שיזכור את כל הרגעים האלו בשבילך. וזה כאילו חלק ממך, עצמך, נעלם. כאילו נמחקו לך פתאום כל התמונות והסירטונים ורק מה שפיתחת נשאר.
את תבכי גם כי תתגעגעי, כי היא הבינה אותך הכי בעולם. ראתה אותך מבחוץ-וכשרואים אותך סימן שאת קיימת. עכשיו את לא.
את אגואיסטית כלכך, כי בעצם את תתאבלי רק על עצמך.
אבל תירגעי. היא לא מתה עדיין,
תכיני לה קפה, אולי היא תחשוב שאת בסדר.