כשנבלת מבין אצבעותיי

רציתי אותך, את כל כולך,
רציתי שהאש שבעייניך תחרוך את ליבי ותעלה זיכרונות יפים במחציתיהם.
רציתי שתבוא ותגיד "אני אוהב אותך".
אבל השקט הופיע תמיד באופן מטריד, שקט רועש להחריד.
פעם שישבנו על הגבעה האפלולית הזו,
המקום לו קראנו בית,
אמרת שאתה רק עוד פרח יחיד מיני רבים בחיי, ושאני הגינה הכי יפה שראית.
ולא יכולתי שלא לנעוץ בך עיניים מסכימות, אתה צודק ואולי בגלל זה נעלמת מחיי.
והלילה ניזכר לבוא ולהאיר את פניי בחיוורונו השחור,
באמת היית פרח אחד מיני רבים בגינתי, וכל פעם שהוספתי להתעלם ממך,
נבלת מבין אצבעותיי והוספת להיות פרח מוגן בליבי, אך לא עוד בחיי.