כשהעניים שלה משתנות מחום לירוק

אני מביט בה ואומר: 'את באמת עייפה?'
והיא מחייכת ואני מחייך ורק אז היא מתחילה לבכות. אני קופא לרגע, אבל אז מחליט לא להיות נבוך.
אני מתקרב ומעביר יד בשערה, זהוב כמו דבש, סבוך כמו כוורת ועבה. אני לא שואל למה, אני יודע; והיא גם אומרת לי בקול חנוק: 'נמאס לי. נמאס לי'
'אני מצטער' אני אומר, כי ככה אני מרגיש, כי אני לא אשקר לה במילים וכי אני כלכך רוצה לראות אותה מאושרת.
היא מביטה בי בעניים עצובות, מנצנצות, הדמעות הבהירו את החום שבהם לירוק
'את יפה כשאת בוכה' אני אומר ואז מוסיף, צוחק: 'את מכירה כשאת רוצה להחמיא למישהו, כי זה באמת מה שאת חושבת, אבל את לא יודעת איך, כי זה יכול להיות מוזר? מביך כזה, לא במקום? נגיד לומר למישהו שהתלתלים שלו ניראים כייפים כאלה, שבא לך לגעת, ולכווץ' '
היא צוחקת. ומהנהנת, הדמעות יוצרות שבילים בין הנמשים שלה. אני מודע עד כאב לידי שמלטפת את שערה וגבה, אבל אני מכריח את עצמי לנשק אותה על קודקודה; נשיקת רפאים, נוגעת לא נוגעת.
והיא מתחילה לדבר. האף שלה מאדים, העניים שלה גם, והפרצוף שלה מחוויר, היא כבר לא יפה. יש לה נזלת והיא צריכה טישו. ידי עוד מטיילת על גבה. ואני מקשיב. אני רוצה ללכת אבל גם להישאר. אני לא רוצה שתבכה במיטה הזאת.
ואני קם, אני הולך לשרותים, להביא טישו ולכבות את הצפוף של המכונה, הגרון שלי שורף מצמא, אבל אני חוזר, מבטיח