כשהמסך יורד והאמת עולה- חלק ז'

"מי היה מאמין" אמרתי מלקקת את שפתי, "אתה טבח דיי טוב"
"למה את נשמעת כול כך מופתעת?" הוא צחק ולקח את הצלחת הריקה שנחה על השולחן מולי.
"טוב, נתחיל מזה שאת גבר" קמתי ולקחתי את הצלחת מידו, "ואתה שוטר… אני אשטוף את זה…" שמתי את הצלחת בכיור ושפכתי קצת סבון על הסקוטץ' הכסוף
"העובדה שאני שוטר אומרת שאני לא יכול לבשל כמו שצריך?" הוא צחק ונשען על הכיור לצידי.
"האמת…?" חייכתי אליו, הוא פלט נחרת צחוק והסתכל עליי רגע במבט מוזר. "מה קרה?" שאלתי.
הוא הרים את ידו והעביר על אגודלו על שפתי, מסיבה לא ברורה לרגע אחד, רק לרגע התענגתי על התחושה, ואז הרמתי את מבטי אליו, עיניינו הצטלבו. "היתה לך שם קצת ריבה" הוא אמר בקול צרוד וניתק את מבטו. "אמ… תודה" עניתי ופניתי חזרה לכיור. עיניי נעוצות בצלחת הנקייה ובמים הזורמים.
"זה נקי…" הוצאתי את הצלחת והגשתי לו אותה.
"כן…תודה.." הוא ענה והניח את הצלחת להתייבש על השיש. ציפצוף נשמע מאחד החדרים. "זו שמלה שלך" הוא אמר, "חשבתי שלא תרצי לצאת מפה בלבוש הזה" הוא צחק בעצבנות ויצא מהמטבח במהירות.
ניגבתי את ידי והתיישבתי על הספה בסלון. לא הצלחתי להבין למה אני כול כך נהנת להיות בחברתו, למה אני כול כך אוהבת את תחושת המגע שלו.
"כמו חדשה" הוא נכנס לסלון והשמלה שלי בידיו.
"תודה" חייכתי ולקחתי אותה ממנו. נכנסתי לחדר והחלפתי את בגדיי במהירות.
"אז…" הוא אמר שיצאתי מהחדר, "ההורים שלך לא ידאגו שנעלמת לכול הלילה ולא התקשרת להודיע להם?"
"ההורים שלי מחוץ לעיר, ככה שאף אחד לא מחכה לי" עניתי קצרות והתיישבתי מולו.
"את לבד בבית? ואין לך אחים שמחכים?"
"אין אף אחד. כמו שאמרתי" עניתי בקול תקיף. לא התכוונתי להיות תקיפה כול כך אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. לא בעיניין הזה.
"או…קי.." הוא ענה קצרות. וידעתי שעלי להתנצל.
"אמ…" התחלתי למלמל, "לא התכוונתי שזה יצא ככה, סליחה" אמרתי קצרות.
"זה בסדר, לא הייתי צריך להתערב בעיניינים שלא שלי" הוא ענה.
"אז..אני חושבת שכדי שאזוז, אומנם לא מחכים לי אבל יש לי כמה דברים לעשות. וחברות שלי בטח תוהות מה קרה לי אתמול."
"אמ.. כן.. בטח."
"אז… תודה על אתמול" אמרתי , מרגישה שלחיי מאדימות קלות.. "ממש הצלת אותי שם"
"אין בעיה" הוא חייך "בכול פעם" , החיוך הזה שלו…זה חוקי הדבר הזה?
"אז…" תחושה מוזרה הציפה אותי…תחושה חמימה, מעיקה ומוכרת… אני לא מוכנה לזה שוב, אני ממש עוד לא מוכנה!
הוא קם מהספה וניגש אליי "אני יכול לפחות לקבל את המספר שלך? כי נתתי לך את שלי אבל לא זכיתי בשיחה" הוא שוב צחק בעצבניות מוזרה .
"בטח.." עניתי ולקחתי עט מהשולחן ליד, תפסתי את ידו ושירבטתי במהירות את המספר שלי על עורו.
"מאושר עכשיו?" צחקתי והנחתי את העט בידו.
"אין לך מושג" הוא ענה בחיוך מסופק.
רגע של שתיקה חלף בניינו. מבטיינו הצטלבו, והוא הסתכל עליי באותן עיניים ירוקות-אפורות,אותן עיניים גדולות ומהפנטות. איבדתי את עצמי בתוכן. שקעתי. כך שכמעט ולא שמתי לב איך הוא נשען קדימה ומניח את השפתיים המלאות שלו על שפתי.עייני נעצמו מעצמן וגופי היה חסר תחושה. נכנעתי עליו ונתתי לעולם סביבי להעלם. אך ברגע שהוא הרים את ידו והריץ את אצבעותיו בשערי, כאילו התעוררתי. עיניי נפקחו ועשיתי צעד אחורה.
"אמה…" ליאם הסתכל עליי, במבט לא מובן, מצד אחד הקלה פשטה עליו, ומצד שני הוא נראה מתנצל.
עשיתי עוד שני צעדים אחורה ופניתי לכיוון הדלת.
"אמה חכי!" שמעתי אותו צועק מאחורי בזמן שפתחתי את הדלת ויצאתי מממנה בריצה.