כשהיא יודעת

לפעמים הוא נוגע כמו אסטרונאוט. מרחוק. מתוך חלל-עמוק. מצהיר בקשר שהוא נוגע בנועה גרינברג.
אני מתכנסת אז והוא עוצר באמצע. "הכל בסדר?" הוא שואל, אני מהנהנת. כן תום, הכל בסדר.

בדרך לשם היא מפעילה את הרדיו. יש דיווחי תנועה בגלגלצ והיא מחליפה לשמונים ושמונה שאני אף פעם לא מבין איך היא אוהבת.
"אין לך משהו להגיד על זה שהם הורסים את העולם?" היא ממלמלת, מפנה את המבט שלה אליי ומכווצת את הגבות בניסיון להיזכר בניסוח המדוייק. אני מחייך ושוקע בכיסא הנהג.
"ביחד עם החינוכית והערוץ הראשון," אני מזכיר לה והיא צוחקת, מעבירה את היד בשיער. היא מותחת את הפוני שלה אחורנית, מורידה את מגן השמש ונועצת מבט מהורהר במראה הקטנה, מחפשת קמטים.
"את נראית טוב," אני מוסיף בלי לחשוב. היא עוד שותקת לרגע.
"אני נראית ממש טוב."

"כאן תפנה," היא מצביעה על השלט האחרון בסדרה. רק עוד חמש מאות מטר.
היא מתגעגעת אליו. כל הגוף שלה זועק את זה, עוד מאתמול בלילה.

"תרים רגליים!" היא קוראת. אני מביט בה בחטף, מחזיר את העיניים אל הכביש מספיק מהר כדי לתפוס רק את הצל שלה. את הצחוק.
אנחנו חולפים על פני פסי הרכבת בזריזות ואני מאבד לרגע את המגע עם הבלמים ודוושת הגז.
"מה ביקשת?" היא שואלת. אני מושך בכתפיים בתשובה. "ביקשתי חד-קרן."
"אני ביקשתי שתמשיכי לחיות גם מחר, ושתמותי מצומקת. סתם. ביקשתי כלב. אני נורא רוצה כלב."
אבל כרגע אנחנו חולפים במהירות מטורפת על פני שדות צהובים טבולים באור שמש של אביב שמרגיש כמו קיץ. חם נורא ואת מפעילה את המזגן המחורבן הזה, שלא נותן לי אפילו לשמוע אותך יותר. הוא למעלה שוב ואנחנו כאן.
את יודעת שפעם חלפתי על פסי הרכבת האלו מנתניה לתל-אביב האוניברסיטה בלי להביט בכלל?