כשהיא חזרה אליו – פרק ראשון
אני זוכר את הלילה הראשון מאוד טוב. מעולם לא היה לי זיכרון טוב וגם הוא לא בדיוק היה הראשון, כי מאחוריו היו לילות רבים איתה, אבל הוא היה הלילה הראשון שזה התחיל מחדש. ובגלל זה ראוי שאזכור אותו טוב מאוד.
היה חשוך בחוץ, מאוד, דיי פחדתי מכמה שחשוך כי הייתי לבד בבית… כמו רוב הלילות. חברתה של נינה, הכלבה הגדולה להחריד שלי, הייתה יותר טובה מחברתם של בני מיני. אולי כי היא לא ידעה לדבר ולא יכלה להתלונן בפניי ש"אתה אף פעם לא יוצא מהבית". אני זוכר שהיא התחילה לנבוח. היא לא כלבה שנובחת כי היא יודעת שיש שכנים וזה לא נחמד להפריע להם אז הופתעתי לשמוע את הנביחה שלה.
"נינה קטנה, מה קרה?" זה היה מגוחך לקרוא לה קטנה אבל נהניתי מהאירוניה.
הנביחות הפסיקו מיד ואחריהן נשמעה דפיקה בדלת. מי לעזאזל ידפוק בדלת שלי, לא היה לי מושג. השעה הייתה 2 לפנות בוקר ולא ציפיתי לדפיקה בדלת. פאניקה אחזה בגופי. מי לעזאזל ידפוק בדלת שלי בשעה הזו אלוהים אדירים.
התקרבתי אל הדלת בצעדים שקטים, זהירים, כאילו הגנב\רוצח סדרתי נמצא בבית שלי, אפילו שזה לא הגיוני שגנב\רוצח סדרתי ידפוק בנימוס בדלת. הפאניקה עזבה את גופי ברגע ששמעתי צליל מוכר: בכי. לא סתם בכי, אלא ה-בכי. הבכי שלה. הבכי הזה שידעתי שמרעיד לה את כל הגוף והיא לא תוכל להרכיב משפט שלם כי היא חייבת לבכות.
אינסטינקט ראשוני שקפץ בכל פעם ששמעתי את הבכי הזה, אינסטינקט ששכחתי שיש לי בכלל, גרם לי לאחוז מהר בידית. נינה כשכשה בזנבה. כמובן, היא התרגשה לראות אותה אחרי זמן כה רב.
עצרתי את עצמי מלפתוח את הדלת. מה אם זה לא היא? מה אם התבלבלתי בין הקולות? ומה אם… מה אם היא לא רוצה לראות אותי בכלל? אבל היא דפקה על הדלת שלי. מה אם היא באה לבקש סוכר או כסף או סמים? מה אם היא התבלבלה בדלת של מישהו אחר בכלל?
ומה אם לי לא בא לראות אותה בכלל?
הרי היא פרק ששמתי מאחור בחיי. היא פרק בספר שהכותרת שלו זה "החיים של טום" שהסתיים ממזמן. אסור לי לפתוח את הדלת, אחרת אני אחזור לפרק הזה.
"על מי אתה עובד?" מלמלתי לעצמי. כל מה שרציתי היה לחזור לפרק הארור הזה.
אחיזתי התהדקה בידית, ובתנועה בטוחה פתחתי את הדלת.
תגובות (0)