כשהיא חזרה אליו – פרק שלישי

אותו אני לא זוכר טוב, כי לא ידעתי שאני צריך לזכור אותו. זה היה ליל שבת, ושום סכנה לא נראתה בפתח. התעוררתי לריח הפנקייקים שהיא הכינה, כמו כל בוקר שבת ובמשך היום בילינו ביחד, לעיתים לחוד, כמו כל יום שבת. ואט אט הגיע הלילה ואיתו הזמן לישון. אז התכוננו לשינה, כמו כל ליל שבת.
רק שזה לא היה כמו כל ליל שבת.
אני לא זוכר איך זה הגיע למצב שבו היא אומרת לי שאני אף פעם לא מקשיב לה, כנראה בגלל שלא הקשבתי לה, אבל זה היה ריב ישן נושן שהכרתי את מהלכו כמו שהכרתי את שגרת יום שבת. היא אומרת שאני לא מקשיב, אני אומר שאני אשתדל, היא אומרת שאני אף פעם לא משתדל ואני אומר שלה יש פשוט דרישות גבוהות מדי. נכנסים לריב עמוק על כל הבעיות של הזוגיות שלנו ולבסוף מוותרים אחד לשני, אומרים סליחה יפה, מתנהגים כמו שצריך כמה ימים וממשיכים הלאה – בשגרה שלנו.
אבל הפעם, כשאמרתי שאני אשתדל, היא לא אמרה שאני אף פעם לא משתדל.
היא פשוט אמרה לא.
מילה אחת, הברה אחת, והפתעה גדולה.
"לא?" שאלתי אותה, כאילו זו מילה חדשה וזרה בפי.
"לא." היא אמרה בפשטות. לא הבנתי למעשה, מה לעזאזל היא רוצה ממני. היא יכלה לפעמים להיות יותר מדי מסובכת בשבילי. יותר מדי מסובכת כדי שארצה בכלל להבין. אז פשוט קיבלתי את ה'לא' הזה.
"אז לא." משכתי בכתפיי.
למחרת בבוקר היא כבר לא הייתה לצידי. שלא תחשבו לא נכון, חיפשתי אותה לאחר מכן רבות. חיפשתי אותה בין הרים וגבעות. טוב, לא בין הרים וגבעות, אבל באמת חיפשתי אותה בנרות.
בימים שלאחר מכן השארתי את הדלת לא נעולה. חשבתי שהיא תבוא, שתחזור, שזה רק לכמה ימים, שהנה עוד מעט הדלת נפתחת והיא תחזור עם הריח שלה והחיוך שלה והעיניים הנוצצות.
אבל היא לא.
היא פשוט… הלכה. בבת אחת, ובלי הסברים. כל מה שקיבלתי זה 'לא', ולקחתי אותו, כי להבין אותה היה קשה מדי בשבילי. נשארתי עם כל כך הרבה שאלות שנהפכו לכעס שנהפך לעצב ונהפך לחרטה עמוקה.
לא העזתי להשתמש בשם שלה כי פחדתי מאיך שארגיש כשהוא יגע בלשוני ויצא החוצה לאוויר העולם. אז היא הפכה ל"היא", וזה היה השם שלה. מדי פעם קיבלתי "היא בסדר" מחברים משותפים שלנו אבל בעיקר נשארתי חסר תשובות.
ובאיזשהו שלב… התרגלתי לזה.
עד עכשיו. היא צצה שוב. והלב שלי יצא ממקומו בגלל שהיא חזרה.