כשהיא חזרה אליו – פרק רביעי

"אני רואה שלא ממש שינית פה משהו." היא ציינה, והתעוררתי מזכרונותיי.
"כן… אהבתי ככה." אמת מהולה בשקר, כי למעשה למדתי לשנוא את כל מה שהזכיר אותה והדירה הכי הזכירה אותה אז למדתי לשנוא את הדירה. אבל אהבתי אותה, בסך הכל. פעם, בזמן שעוד בין הקירות היה הריח שלה.
"טום…" היא נאנחה, והסתכלה עליי עם העיניים האלו שלה. ידייה היו מושטות קלות אליי, כאילו היא צייד שרוצה להתקרב לחיה מפוחדת. ובאיזשהו מובן, זה באמת היה ככה. היא הייתה צייד והיא רצתה אותי בזמנו אז היא התקרבה אליי בידיים מושטות. ואני? אני הייתי חיה מפוחדת שלימדו אותה מגיל קטן לפחד מאהבה וחום וקרבה. אבל היא תפסה אותי, ואני הייתי שלה. אני עדיין שלה. ההבדל הוא, שצייד ממשיך הלאה בזמן שהחיה גוססת ומתה.
"מה קרה?" שאלתי, מקווה בכל לבי שקולי לא רועד.
"נשברתי."
"למה? את לא נשברת." התקרבתי אליה צעד אחד, שוכח לגמרי את הכאב והתשוקה שבוערת ואת כל מה שעברתי בגללה וכל מה שאני עובר כרגע בגללה. שוכח לגמרי שהיא הצייד ואני החיה.
"כי… כי הכל נפל בבת אחת." קולה רעד והיא הנמיכה את ראשה והחלה להתייפח. בתנועה כבדה היא התיישבה על הספה השחורה מעור שבחרנו ביחד בזמנו.
"את לא יכולה לחזור סתם ככה לחיים שלי." זה מה שרציתי להגיד. אבל… היא הייתה כה קטנה, שברירית, זקוקה להגנה. אז אמרתי במקום: "ספרי לי."
"אני לא רוצה לדבר." היא אמרה בקול חלש. והנה היא הגיעה, ההרגשה הזו של אי הבנה.
"אז מה את רוצה לעשות?" התרחקתי ממנה אל המטבח, כדי להביא לה כוס מים קרה.
"לישון."
"אז לישון." הגשתי לה את המים והיא גמעה הכל בלגימה אחת. היא החזירה לי את הכוס והנחתי אותה על השולחן. חיכיתי שתקום, או שלפחות לא תראה כמו גופה על הספה שלי.
"קומי."
"לא יכולה." משמע, 'תרים אותי, טום, אני קטנה וחלשה והולכת לעזוב אותך שוב בקרוב ולשבור לך את הלב שוב'.
"קדימה. בואי." לקחתי את ידיה, מתעלם לגמרי מהכאב שבער בחזה שלי. הרמתי אותה בקלות על ידיי ולקחתי אותה למיטה הרחבה, שפעם יכולתי לקרוא לה 'שלנו', והיום היא 'שלי'. ובימים מסוימים גם של נינה.
הנחתי אותה ברכות על המיטה ולקחתי את השמיכה הדקה שלי שהייתה זרוקה על הרצפה. כיסיתי אותה בעדינות, יודע שבאמצע הלילה היא תפיל אותה ותיכנס מתחת לשמיכת הפוך. הסתובבתי אבל היא השמיעה קול התנגדות רך. כמובן.