כשהיא חזרה אליו – פרק חמישי

"הממ?" לא הסתובבתי אליה. היה לי קשה, היה לי קשה כל כך. כל הסיטואציה, כל זה שהיא פה. בבת אחת נעלמה מחיי ובבת אחת חזרה אליהם. ועם כמה שרציתי שהיא תחזור, היה בי חלק שרצה שהיא תלך, שתשאיר אותי עם לב שבור וכאב שהתרגלתי אליו.
"תישאר." אל תתחילי. לא עכשיו. לא אחרי שעזבת. אסור לך.
"למה?"
"כי לא רוצה לבד." הכרתי טוב מאוד את הפחד הזה שלה, של להיות לבד במיטה. פעם זה היה לבד בלעדיי, אבל היום אני מנחש שאחרי שנה… זה רק לבד.
הסתובבתי אליה, עיניה מצועפות בדמעות והיא מכורבלת כמו כלבלב שננטש. תמיד הופתעתי מהיכולת שלה לעבור ממצב אחד לאחר, בבת אחת. תכונה זו הייתה אחת מהסיבות שלפעמים היא הייתה לי כל כך לא מובנת. מבחינתי יש או שחור או לבן, והיא? היא הייתה קשת של אפור.
"אני לא יכול." קולי היה קשה, גוון קשוח שאני בטוח שהיא לא הכירה. באמת לא יכולתי. ואת האמת, גם לא רציתי. עמוק בפנים, כעסתי עליה.
"בבקשה. טום, בבקשה." הייתה כנות בקולה.
"מה את בכלל עושה פה? את הלכת!" התפרצתי. לא הבנתי איך היא בכלל מעזה עוד להיות שם, בבית שפעם היה שלנו, מלא בחיים ואהבה ואושר, וכעת נותר דומם, מלא בריקנות שמהולה בעצב ובבדידות שלי. ובשמחת חיים של נינה, שלא דבקה בי.
"אני יודעת." היא לחשה והסירה ממנה את השמיכה. היא התיישבה על המיטה, גבה כפוף וראשה שמוט.
"ועכשיו כשהכל מתפרק את באה לפה ומצפה ממני לקבל אותך חזרה בידיים פתוחות?!"
"אני לא מצפה ממך לכלום, טום."
"או כן, ממש! את יודעת, אחרי שסגרת מאחורייך את הדלת השארת לא רק את החיים שלנו ביחד! השארת אותי! אותי! ואני כמו טיפש, המשכתי לאהוב אותך. המשכתי לקוות שתחזרי, המשכתי לקוות ולקוות ומה את נתת לי?! כלום!"
"אוי תעשה לי טובה!" היא קמה בבת אחת, מזכירה לי את ההתפרצויות זעם שלה מעוד כשהיא הייתה פה. "אתה לא נשארת לבד עם לב שבור! אתה נשארת עם דירה, עם נינה!"
"דירה שמלאה בזכרונות שלנו ביחד!" התקרבתי אליה בצעד גדול, עומד קרוב אליה. הריח שלה שיכר אותי, החום שגופה הקרין, השפתיים הקפוצות והעיניים, שהמשיכו לנצנץ. עם כמה שרציתי לשנוא אותה, לתעב כל תא ותא בגופה, לא יכולתי. אחרי שנה שלמה שלא ראיתי את פניה, הן היו יפות מתמיד.
אבל אני כעסתי, והיא עזבה אותי, והיא רצתה אותי עכשיו במיטה איתה כדי שלא יהיה בודד לה, והפנים היפות האלו שרציתי לאחוז כל כך נהפכו בבת אחת לדבר שלא רציתי לראות לעולם.
"אני מצטערת, אוקיי?" היא אמרה בתקיפות, ללא שום סימן של חרטה בקולה. "עזבתי אותך בלי הסברים, ואני יודעת שעד עכשיו התעלמנו מהפיל שבחדר אבל זו לא דרך להתנהג. יכולת לא להכניס אותי, אתה יודע."
"את משוגעת." סיננתי מבין שיניי.
"ואתה ממש מחדש לי."
"עדיין צינית, אני רואה."
"הרגלים רעים לא מתים, טום. מי כמוך יודע את זה."
"אני הולך לישון." הסתובבתי ויצאתי מהחדר, טורק את הדלת מאחוריי בחזקה. לא ידעתי אם היא בוכה או אם היא מרגישה חלולה כמוני.
ברגעים כאלו, כשאהבת חייכם חוזרת אחרי שנה ובדיוק סיימתם לצעוק עליה, לכו לישון. זה הדבר היחידי שנותר לעשות.