כשהזמן עוצר מלכת – פרק 1

"באמת התחלה מצויינת בשביל תלמידת 5 יחידות מתמטיקה," היא אמרה ונעצה בנערה שנכנסה לכיתה באיחור מבט זועף. כל כך הובכתי באותו הרגע… כן, זה קורה לי הרבה. "אולי תאמרי לי את שמך בבקשה?"
"אלה," היא אמרה בקול חלש, בקושי הצלחתי להבין.
"אלה מה?" המורה שאלה בטון חסר סבלנות בעוד עיניה בוחנות את רשימת השמות הכיתתית.
אלה כחכחה בגרונה, "גלינסקי," היא אמרה בטון החלטי יותר.
"טוב, לכי למזכירות ובקשי מהם פתק הרשמה על איחור. שתי דקות את כאן." המורה אמרה בתקיפות לאלה גלינסקי, בעוד עיניה השיפוטיות מביטות בלא הפסק על בגדיה.
"אמ, להשאיר כאן את התיק?" היא שאלה בהיסוס.
המורה העבירה את מבטה ברחבי הכיתה עד שהגיעה קרוב אליי; רחוק מהלוח, בין הקצה הימני לאמצע הכיתה. כי אני פשוט לעולם לא אשב באמצע.
"יש כיסא פנוי לידו שם. את רואה?" המורה אמרה והצביעה לכיווני. ישר הרגשתי שהסמקתי כולי.
אלה הסתכלה עליי במבט שקשה להבין את משמעותו, העלתה את התיק שלה על הכתף והגיעה כדי לשים אותו על הכיסא שהיה לידי. לא הצלחתי להרים את מבטי ולהסתכל לה בעיניים, אף על פי שראיתי שהיא הסתכלה עליי שוב כשהיא כבר הייתה קרובה לאיפה שישבתי. היא הסתובבה והלכה משם, בלי אפילו להעיף מבט במורה בדרך החוצה.
"וזאת רק עוד תזכורת לאיך שאתם צריכים להתנהג בכיתה שלי. אמנם זה רק השיעור הראשון, כן, אבל תדעו כבר מעכשיו להגיע בזמן לשיעורים שלי. אני לא יודעת איך אתם בשיעורים אחרים, אבל אצלי אתם תמיד תגיעו בזמן. אה, ועוד דבר שמעצבן אותי, כשמשקרים על שיעורי בית. אם אין לכם, מכל סיבה שהיא, עדיף להגיד לפני, כשאני קוראת שמות, מאשר שאני אעבור ביניכם לבדוק ואראה מי לא הכין את שיעורי הבית שלו ולא הודיע על זה." המורה הסבירה לנו. אני נשבע שאפילו לא הצלחתי להבין מה השם שלה עדיין.
"מישהו יכול לנסות להיזכר מה היה הנושא האחרון שלמדתם בכיתה ט'?"
יובל הרים את היד. "תלס בגיאומטריה, ובאלגברה אני לא זוכר."
"משוואות פרמטריות, למדתם?" היא שאלה.
"כן," יובל המשיך.
"משוואות ממעלה שנייה, אם ככה, גם למדתם, זאת אומרת שלא למדתם עדיין משוואות ממעלה שלישית ומעלה." המורה בדקה איתו.
הבחנתי בכך שיובל הנהן בראשו להסכמה.
"נהדר. לכולם יש כאן את כרך א של הספר באלגברה? נא לפתוח בבקשה בעמוד 419."
בזמן שכולם הוציאו את הספרים מהתיק והתארגנו, היו דיבורים כרגיל, עד שהמורה השתיקה אותנו בתנועה תקיפה. היא רשמה על הלוח 'עמ' 419, ת' 8', והתחילה להעתיק את התרגיל על הלוח. כולם העתיקו למחברות, אבל אני לא. אני חייב להקשיב קודם להסברים ורק אחר כך אני מסוגל להעתיק את התרגיל וגם להבין אותו.
"למישהו יש רעיונות איך אפילו להתחיל את התרגיל הזה?"
אף אחד לא דיבר. היה יותר מדי שקט בכיתה, והרגשתי שמישהו חייב לשבור את הדממה הזאת לפני שאני אעשה משהו מביך שיפנה את כל תשומת הלב אליי, ולכן הוצאתי את בקבוק המים שלי מהתיק ושתיתי ממנו. באמצע השלוק שלי, אלה חזרה לכיתה עם פתק לבן ביד, אותו היא הגישה למורה.
"נקווה שזה לא יחזור על עצמו, אה, אלה גלינסקי?" היא הביטה באלה, שראשה היה מורכן מעט והיא אף התחילה ללכת לכיוון השולחן שלה…שלנו. "אם את כבר פה," המורה המשיכה. "יש לך איזשהוא רעיון איך לפתור את התרגיל הזה?"
אלה הסתכלה לתוך עיניה של המורה במבט הזה שהיה קשה לפרש, יותר מהראשון, ואז הביטה בתרגיל שהיה כתוב בטוש שחור על הלוח.
"אפשר להוציא את x כגורם משותף," היא אמרה, להפתעתי. הייתי בטוח שהיא תניד בראשה לשלילה ותחזור למקום שלה. "ואז מתקבלים 3 פתרונות, כמו שמצפים ממשוואה ממעלה שלישית. x שהוצאנו כגורם משותף שווה ל-0, ובתוך הסוגריים פשוט עושים טרינום למשוואה הריבועית ומתקבל ש x = 3, -1 ."
למשך כמה שניות המורה הביטה בלוח כשראשה שעון על כף ידה. שוב הרגשתי מבוכה. "עכשיו אני מצטערת שהוצאתי אותך להירשם על איחור… סתם, לא, אני לא. טוב, מצויין, אלה הראתה לנו איך לפתור את התרגיל הזה. במקום טרינום היה אפשר לעשות…"
"נוסחת שורשים, אם המספרים היו לא נוחים." יובל המשיך את המשפט שלה, בעוד אלה הבינה שיש לה רשות לחזור למקום.
"נכון. טוב, אז לשעה הקרובה אני אתן לכם לעשות כמה תרגילים. מי שמסיים, יש לו זמן חופשי, ומי שלא – שיעורי בית. מי שנתקל בקשיים מוזמן לבוא אליי, אבל אחד אחד." המורה הסבירה, הסתובבה ללוח והסתכלה בספר הלימוד כדי לרשום את מספרי התרגילים שהיא נותנת כעבודה, וישר התחילו דיבורים בין כולם. בשלב הזה, אני לא חושב שהיה לה אכפת מספיק כדי לטפל בעניין, כי היא כבר הבהירה לנו את עמדתה בכל הנוגע להכנת שיעורי בית, אז מי שלא מכין, בעיה שלו.
כמה שניות אחרי שאלה התיישבה בכיסא הימני של השולחן וארגנה את הציוד שלה לשיעור, סובבתי את ראשי וחייכתי קלות. היא הבחינה בכך והחזירה לי חיוך קטן, בעודה פותחת את מחברת המשבצות שלה.
כשבאתי לקחת עט מהקלמר, שכחתי שלא סגרתי את הבקבוק ממקודם, והתכונה המגושמת שלי שוב שיחקה את התפקיד הראשי וגרמה לי לשפוך את המים על השולחן.
"אלוהים ישמור." אמרתי בטון רגוע/משועשע, בעוד אני מרים את הבקבוק ביד אחת ומרים את המחברת שלי ביד שמאל. לרוע מזלה של אלה, המים נשפכו על המחברת שלה בשנייה שהיא שמה אותה על השולחן, אבל שמתי לב שהמים הרטיבו את תחתית הדפים בלבד. הא, כמו אצלי.
"לפחות תהיה לי מזכרת ממך," היא אמרה בחיוך והנחתה אותי להסתכל על המשבצות המטושטשות בגלל המים, במחברת שלה. "איך קוראים לך?"
"אורן," עניתי לה והושטתי את ידי ללחיצה.
"אלה."
"אני יודע," אמרתי בצחוק והיא פלטה גיחוך. "דרך אגב, אהבתי ממש את דרך החשיבה שלך שם."
היא חייכה. "תודה… מה לעשות, חננות בפעולה."
זה כ"כ מוזר, כי על ילדה כזאת, לא היית אומר 'חננה'. היא הייתה בגובה ממוצע בערך, עם שיער חום בהיר שנשרף מהשמש ועיניים כחולות-ירוקות שנצצו אפילו לאור הפלורוסנטים. אפילו השיניים שלה היו יפות, לבנות וישרות כאלה, אבל כאילו הן תמיד היו ככה וזה אצלה בטבעי. לא בגלל שהיא שמה גשר בכיתה ז'. בכל אופן, מבנה הגוף שלה לא היה כמו של שאר הבנות: היה לה תחת יפה כזה, בולט, ירכיים די מסיביות – באופן חינני שכזה, וחזה די שופע, מעל לממוצע. באותו היום אני זוכר שהיא לבשה חולצה לבנה עם צווארון וי כזה, ושהשתדלתי לא לבהות בזה.
"איך זה שלא ראיתי אותך לפני כן?" שאלתי אותה בטון מעוניין.
"הייתי בחו"ל… נחתתי רק היום בלילה."
"אה… בגלל זה איחרת?"
"לא, סתם לקח לי זמן להתארגן."
צחקתי. "איפה היית?"
"סתם, אני ואבא שלי נסענו לגלוש במאליבו לקראת סוף החופש, ולא רציתי לעזוב כשהאחד בספטמבר התקרב. אז… נשארנו שם."
הרמתי גבות. "החיים קשים."
"את לא גמורה מעייפות עכשיו? בגל הג'ט לג?"
"האמת שלא. מתעייפים כל כך מהגלישה היומיומית שאתה כבר לא זוכר מתי ישנת בפעם האחרונה, ככה שאני כרגע פשוט לא זוכרת מה זה לא להיות עייפה."
חייכתי וחזרתי לתרגילים. שמחתי שהתקרית המביכה הזאת לא הובילה למשהו מביך עוד יותר, ואפילו להפך. אחרי כמה דקות סיימתי את התרגילים והוצאתי את הטלפון.
"אורן הראל," המורה קראה בקול עד שהבחינה בי, שהסתכלתי עליה והסמקתי. "גש אליי מיד."