כשאתה רחוק ממני זה כואב, כשאתה קרוב אליי זה כואב יותר 1 אזהרה: רצח ושיגעון

פרק 1-מלחמה שלי נגד עצמי

הרגשתי חלולה. הרגשתי כאילו הלב שלי פשוט ריחף החוצה. הראש שלי היה כבד. התנודדתי, ומשום מה לא הרגשתי את האוויר יוצא ונכנס מריאותיי. אולי כי הוא לא עשה את זה. צפיתי בפאביאן מתרחק, גבו הרחב מופנה אליי.
רצתי לחדרי ולבשתי טייץ שחורות ארוכות, חולצה שחורה וסווט-שירט שחור. לקחתי את שלושת הסכינים הנאמנות שלי ותחבתי אותך בחגורה. נעלתי מגפיים ומיהרתי ברחובות החשוכים, להוטה לשחרור המעיק שלי. ואז ראיתי אותו: שיער בלונדיני גולש. עיניים כחולות חודרות. שרירי. מושלם. דוגמן. מושלם מדי. הורדתי את הקפוצ'ון ונתתי לשערי הערמוני המלא והגלי-מתולתל שלי לעוף, ממסגר את פניי בסקסיות.
"היי," אמרתי בקול תמים. הוא חייך בממזריות. "היי," הוא החזיר והתקרב אליי. נלחצתי לקיר ונישקתי אותו בתשוקה. תפסתי בעורפו והצמדתי אותו אליי. הוא מחץ את גופי על הקיר והעלה את רגליי עד שהקיפו את מותניו. ידי החופשייה התגנבה אל החגורה שלי והחזיקה את הקת של "סכין ההתחלה" שלי. הזזתי את עצמי בגניבה כך שהיה לי מרחב חופשי אל החזה שלו. חיזקתי את אחיזתי בקת הסכין ובתנועה מהירה וזורמת הוצאתי אותה מהחגורה שלי ונעצתי אותה בבטנו, במקום שישאיר אותו חיי הכי הרבה זמן, ויכאב לו הכי הרבה. הסכין חדרה אל עורו בצליל מספק וחרישי, ונשלפה החוצה בקלילות כשהוא מעד לאחור, עיניו הזורחות כמעט ענקיות. "מה…..?" הוא לחש בגרגור. הכנסתי את הסכין לחגורה והוצאתי את "סכין העינויים" שלי. הפלתי אותו על המדרכה ודקרתי בגופו שוב ושוב. "זה בגלל שאתה מושלם!" צרחתי. ידעתי שאף אחד לא יישמע. היינו לבד.
"אתה לא יכול להיות יפה יותר ממנו!" צרחתי והמשכתי לדקור אותו, עיוורת מזעם. הוא היה יפה מדי. טוב מדי. סביר להניח שאם היינו ממשיכים להתנשק הוא היה מבקש את המספר שלי ורוצה שנהיה זוג לנצח. לו לא יהיה יותר נצח. "אתה טוב! אסור לך! אסור! אסור! אסור!" הדגשתי את שלוש המילים האחרונות בדקירות ברוטליות בצווארו. עיניו התחילו להתעמעם. הוא עמד למות. לתת לפאביאן לעלות עוד מדרגה בלהיות הכי טוב. הכי מושלם. הכי יפה. הכי שלי.
לבסוף חזו המחורר הפסיק לזוז. קמתי ובזהירות, באיטיות, טעמתי את דמו מהסכין. חמצמץ. הדם של פאביאן היה טעים יותר. מתוק ולא מתוק. מריר ולא מריר. אבל לא חמוץ. איכס. ניגבתי את הדם על מכנסיי הג'ינס שלו ותלשתי כמה שערות זהובות וחלקות. הכנסתי אותן לצנצנת קטנה. ואז כרתתי את האצבעות האמצעיות שלו והכנסתי אותך לעוד צנצנת. ואז עקרתי בזהירות בזהירות את עיניו הכחולות והכנסתי לצנצנת אחרת. רכנתי אליו וליקקתי עוד קצת מדמו. את האמת, שזה היה טעם שאפשר להתרגל אליו, קצת כמו הפעם הראשונה שטועמים בירה.
ניגבתי את שפתיי ואז רצתי אל ביתי הגדול מדי. המפחיד. החבאתי את הצנצנות הקטנות מתחת לסווט-שירט למקרה שאמא ערה, ועליתי במהירות אל חדרי. הלכתי באיטיות אל כוננית הספרים הגדולה שבחדרי והזזתי אותה בחרישיות. מאחוריה נחשף חדרון שאני בעצמי עיצבתי בעזרת פטיש גדול והרבה אדרנלין. מזל שזה היה קיר גבס חלול. לקחתי שלוש מדבקות ושמתי על שלושת הצנצנות. כתבתי עליהן את התאריך. הנחתי את האצבעות במדף של האצבעות, את השערות במדף של השערות, והכנסתי לצנצנת של העיניים חומר משמר ואז הנחתי על המדף. ואז הלכתי אל הפינה של פאביאן והדלקתי את הנרות שהיו מונחים על מדפים אקראיים שהיו בגבהים שונים על הקיר, כך שהאירו את הקיר באופן מושלם.
התיישבתי על הפוף הוורוד הזוהר שלא התאים בכלל למקום ובהיתי בכל התמונות של פאביאן. שערו השחור והגלי היה קצר ויפהפה, לא מתאים לעורו הבהיר, אך היפה, לא חולני וחיוור, כמו שלי. עצמות הלחיים הבולטות שלו. עיניו הכחולות-ירוקות נוצצות, ושפתיו האדומות והמלאות פרושות בחיוכיו היפהפיים. בתמונה בה עמד ליד בריכה, חסר חולצה, הקעקועים שלו נחשפו. על הצוואר שלו היה כתוב משפט בלטינית שאמר "חיים פעם אחת, אוהבים רק פעם אחת". על כתפו היה קעקוע גדול של פניי, תוו אחר תוו, בדיוק מבהיל. ידי התרוממה אוטומטית וחיבקה את הכתף שלי, שעליה היה קעקוע באותה רמה מטרידה של דיוק של פניו הנאות של פאביאן. הקעקוע האחרון היה על חזו העליון, למעלה לשמאל, איפה שהיה הלב, שם היה כתוב השם "ויויאן" בכתב נוטה ומסוגנן. השם שלי. ידי עברה לבדיוק אותו המקום: למעלה לשמאל. לאיפה שהלב, שם היה מקועקע שמו באותו הכתב. היינו שייכים אחד לשני. חיבקתי את עצמי ובהיתי במליוני התמונות שלו, מודבקות באי סדר.
קמתי על ברכיי ונישקתי תמונה שלו. "אני אוהבת אותך," לחשתי ודמעות זלגו ללא הפסקה מפניי. קמתי ויצאתי מהחדרון שלי, דואגת להחזיר את כוננית הספרים הכבדה אל מקומה. הורדתי את בגדיי המגואלים בדם וזרקתי אותם לסל הכביסה. לבשתי גופיית סבא אפורה וטרנינג רפויים שחורים וקפצתי על מיטתי הענקית, מתכרבלת בשמיכת הפוך ובוכה אל הכרית. נגעלתי מעצמי. ממה שעשיתי. ממה שהייתי. לקחתי את הסכין השלישי שלי, "סכין הענישה" שלי, וחתכתי חתכים שטחיים וארוכים על זרועותיי, שניים בכל צד. בדרך כלשהי, הרגשתי שאם אני עושה את זה, זה מכפר על מה שאני עושה. שהכאב הפיזי יסיח את הדעת ממה שהלך בפנים. הדמעות התגברו וחרקתי את שיניי, אוהבת ושונאת את תחושת הצריבה המכלה שעל זרועותיי הפנימיות, שהיו מכוסות בצלקות דומות. אגרפתי את ידיי ואימצתי את שריריי, גורמת ליותר דם לזרום. קמתי מתנודדת וחבשתי את זרועותיי בהדיקות. נפלתי על מיטתי ונרדמתי לא מכוסה, מכורבלת בתנוחת עובר על המיטה הגדולה מדי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
התעוררתי לאט. עיניי רפרפו ונפתחו לבסוף. הסתובבתי בישנוניות ובהיתי בפאביאן היפה שלי ישן לצידי, מחבק את מותניי. כאב חד עבר בחזי וזרועותיי רעדו. להיות קרובה אליו כל כך תמיד הכאיב לי. אבל כאב טוב. כמו החתכים. חיבקתי אותו בכוח, שואפת לתוכי את ריחו.
עיניו רפרפו ונפתחו, מטביעות אותי מיידית בים של כחול וירוק. "ויויאן." הוא לחש. קולו הרטיט אותי, גרם ללבי לפעום במהירות מופרזת. "מה?" לחשתי חזרה. הוא ליטף את לחיי בגב ידו, גורם לי להחסיר נשימה ולרעוד. "את בסדר?" הוא שאל. נענעתי בראשי לשלילה. "כאב לי שהלכת אתמול," לחשתי והרגשתי דמעה קטנה זולגת מעיני. לא רציתי שהוא יתרחק ממני. פחדתי שהוא ילך. הוא חיבק אותי בכוח. "אני לא עוזב אותך," הוא אמר. "אני לא יכול. כואב לי כשאני לא יכול לראות אותך." הוא לחש. נישקתי את צווארו ושפתיי בערו מטעם עורו. הוא רעד תחת מגעי. שפתיי הברישו את סנטרו והתקרבו אל שפתיו. אבל לא העזתי. פחדתי ממה שאני אעשה.
פחדתי שאני אפגע בו.
הוא קרא את ההיסוס שלי בין רגע. "את רוצה….קודם?" הוא שאל. הבנתי למה הוא התכוון. הוא שאל אם אני מעדיפה לשתות ממנו קודם. הרגשתי מזוהמת. דוחה. זה לא היה עולם פנטזיה. לא היו ערפדים. אהבתי לשתות את הדם שלו רק בגלל שזו הייתה עוד דרך להיות קרובה אליו. להיות קשורה אליו.
הנהנתי בפחד. "אני…. אני לא רוצה שתיפגע. תגיד לי כשזה יותר מדי. תגיד לי כשאתה לא רוצה אותי יותר." את המשפט האחרון לחשתי, לא מאפשרת לו לשמוע. הוא הנהן בחיוך המתוק ביותר. "אם את תתני לי גם," הוא ביקש. הנהנתי בלהיטות. אהבתי להרגיש את שפתיו על עורי, לא משנה איפה. הוצאתי סכין פצפונת מהמגירה שלי. "איפה?" שאלתי. אצבעותיו טיילו על צווארי וגרמו לי לרעד.
"כאן," הוא לחש. הזזתי את אצבעותיו בעדינות וחתכתי את צווארי, משאירה את הסכין על עורי עד שידעתי שזה יספיק בשביל לתת לדם להמשיך לנבוע. הורדתי את ידי ועצמתי את עיניי. שפתיו נחתו על החתך במהירות, מעבירות גלים של צמרמורת בכל גופי. הוא היה חם.
לשונו פגשה בעורי ועודדה את הדם להמשיך לזרום בזמן שמצץ את צווארי. נאנחתי בעונג וקולי רעד. הוא המשיך עוד כמה זמן שהרגיש קצר מדי ואז ניתק את שפתיו ממני וליקק את שפתיו במהירות. "את מדהימה," הוא לחש. חייכתי.
"אז איפה?" הוא שאל בשובבות ולקח את הסכין מידי. בחנתי אותו. לבסוף ליטפתי
עם אגודלי את שפתיו הרכות. "רק אם תסכים," אמרתי. הוא הנהן בחיוך והצמיד את הסכין אל שפתו התחתונה. ואז הוא הוריד את הסכין, וחשף אליי טיפה אדומה כהה על שפתו. טיפה מגרה כל כך….ידיי נורו קדימה והשעינו את גופי אל עבר שפתיו. גלי חום וקור עברו בי כשפגשתי בשפתיו. מיד תפסתי בשפתו התחתונה בין שיניי ומצצתי את דמו המתקתק. הוא גנח וגלים של רעד זעזעו את כל גופו. לשוני עברה על שפתו והוא שאף אוויר במהירות. המשכתי כך עוד כמה זמן, מלקקת ומוצצת את הדם משפתו. לבסוף הוא איבד שליטה עצמית. הוא חפן את ראשי בין ידיו ונישק אותי על אמת. הרגשתי כאילו כל גופי משוסע על ידי סכינים ובאותו הזמן כאילו אני צפה על מים, מתנודדת בהרמוניה מושלמת על גלים.
חיבקתי את צווארו והצמדתי אותו אליי. שנינו התנדנדנו בהלם ביחד, עדיין צמודים בנשיקה הנוראה והנפלאה הזו.
"ויויאן?" הוא שאל אותי בקול המום, שפתינו נוגעות-לא נוגעות. "המממ?" שאלתי בחלומיות.
"אני אוהב אותך," הוא אמר.